חייל בודד יליד ארצות הברית ששירת כמעט ללא הפסקה מאז 7 באוקטובר – נקברללא הכרה כחלל צה״ל

שלח

הרשמה לקבלת הניוזלטר היומי ועדכונים חשובים

Phone

By submitting this form and signing up for texts, you consent to receive news notification text messages from HebrewNews.com at the number provided, including messages sent by autodialer. Consent is not a condition of purchase. Msg & data rates may apply. Msg frequency varies. Unsubscribe at any time by replying STOP. Text HELP for help. Privacy Policy & Terms Of Use

הסיבה הרשמית: “בעיות טכניות” שמציירות קו חד בין השירות לבין מה שבא אחריו. בון נפטר כשבועיים לאחר שסיים את סבב המילואים האחרון שלו, ועל פי הנהלים הקיימים – כך נטען – חייל יכול להיות מוכר כחלל צה״ל רק אם נפטר במהלך שירות פעיל או בתוך פרק זמן קבוע ומוגדר לאחריו. במקרה של בון, הקו הזה נחתך על ידי לוח שנה: שבועיים.

אבל עבור חבריו, לוח השנה הוא הבעיה – לא ההסבר. הם מדברים על אדם ששילם מחיר נפשי כבד אחרי שירות קרבי ממושך, ושלטענתם אובחן לאחרונה עם הפרעת דחק פוסט־טראומטית. גורם מוות רשמי לא נמסר, אך בני משפחה וחברים אמרו כי הם רואים קשר ישיר בין מצבו הנפשי לבין מה שעבר בשירות. עבורם, העובדה שהמערכת מסרבת לקשור בין הדברים בשל “פער של שבועיים” אינה רק אטימות – אלא איתות מסוכן לחיילים רבים אחרים שמסתובבים בישראל עם פציעות שאינן נראות לעין.

הסיבה הרשמית: “בעיות טכניות” שמציירות קו חד בין השירות לבין מה שבא אחריו. בון נפטר כשבועיים לאחר שסיים את סבב המילואים האחרון שלו, ועל פי הנהלים הקיימים – כך נטען – חייל יכול להיות מוכר כחלל צה״ל רק אם נפטר במהלך שירות פעיל או בתוך פרק זמן קבוע ומוגדר לאחריו. במקרה של בון, הקו הזה נחתך על ידי לוח שנה: שבועיים.

“סוף סוף, אחרי 748 ימים מאחורי כוונת הצלף, הוא אמר לעצמו שהוא צריך עזרה”, אמר ג׳וש פריש, חברו של בון וחייל בודד לשעבר, בדיון בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת. “אתם יודעים כמה קשה זה? כשאין לך כאן כלום, במדינה הזו, ולהודות שיש לך בעיה ואתה צריך טיפול. אני עצוב לומר שהוא הפסיד את הקרב הזה; הוא הפסיד את המלחמה שלו. המלחמה הפסיכולוגית לקחה אותו. הגיבור הזה של ישראל מגיע להלוויה צבאית ולהכרה כחלל צה״ל, וזה טירוף לשלול ממנו את זה בגלל שבועיים”.

פריש ואחרים הופיעו גם בוועדת העלייה, הקליטה והתפוצות של הכנסת, וחלקם חזרו למחרת כדי להמשיך ללחוץ. במקביל נפתחה עצומה מקוונת שהגיעה בתוך זמן קצר לעשרות אלפי חתימות. ארגונים המסייעים לחיילים בודדים – חיילים שאין להם משפחה תומכת בישראל או שאינם נתמכים כלכלית על ידי משפחותיהם – הפיצו את סיפורו של בון ברשתות החברתיות והצטרפו לקריאה להכרה רשמית.

עד כה, המאמצים לא שינו את ההחלטה. בון הובא למנוחות בהלוויה אזרחית בבית העלמין החדש בבאר שבע. ובכל זאת, בני משפחתו ביקשו להפוך את הרגע הזה ל“צבאי ככל האפשר”: רבים מן המשתתפים הגיעו במדי צה״ל, ומאות שנכחו נשאו סמלים ודגלים – בהם גם הדגלים הצהובים־ירוקים המזוהים עם חטיבת גולני, שבה שירת בון. המראה הזה – הלוויה אזרחית שנראית כמו טקס צבאי מאולתר – הפך בעיני חבריו להוכחה שקהילת הלוחמים כבר הכריעה: מבחינתם הוא נפל כחייל, גם אם הביורוקרטיה מסרבת להחתים את זה.

בהלוויה, אביו של בון תיאר אותו כ“כלב רועים” – אחד שנולד כדי להגן. אמו דיברה על אהבתו לישראל מגיל צעיר, וכינתה אותו “הציוני הגדול ביותר במדינת איידהו”. אביו, בקול שבור, שילב גם אמירה של גולדה מאיר שנחרתה בו: “אני יכולה לסלוח לך על שהרגת את הילדים שלי. אבל לעולם לא אוכל לסלוח לך על שגרמת לילדים שלי להרוג את שלך”. בתוך ההקשר הזה, היה קשה להתעלם מן מה שלא נאמר במפורש – אבל ריחף מעל כולם: הדאגה לנפשו של מי שחזר מהשירות כשהגוף בבית, אך הראש נשאר בזירות הקרב.

הסיפור של בון מהדהד חזק במיוחד בקרב חיילים בודדים – משום שהוא היה פעיל ומוכר בקהילה הזו, והמסלול שלו, מבויס שבאיידהו אל יחידות לוחמות בישראל, מייצג בחירה שאין מאחוריה “חובה” אזרחית אלא מחויבות ערכית. חיילים בודדים יוצאים לעיתים קרובות לקרב בלי הרשת המשפחתית שמחזיקה אחרים: אין בית לחזור אליו בחופשות, אין הורים שיבשלו או ירימו טלפון למפקד, אין עורף שמסדר את החיים כשהכול מתפרק. כשמוסיפים לזה שירות מילואים מתמשך, ממושך ושוחק, מתקבלת חשיפה מוגברת לפציעה נפשית – בדיוק במקום שבו למדינה יש אחריות כפולה.

אך מעבר לממד האישי, הפרשה מציפה בעוצמה את הדיון הרחב שהולך ונבנה בישראל כבר חודשים: מומחים מזהירים מפני “צונאמי” של מצוקות נפש בעקבות 7 באוקטובר ושנות הלחימה שאחריו. אחת האזהרות החוזרות היא ששיעורי אובדנות נוטים לעלות דווקא אחרי שמלחמות מסתיימות או נרגעות – כאשר האדרנלין יורד, כאשר החיילים חוזרים הביתה ומגלים שהחיים “המשיכו”, וכאשר החוסן שהחזיק אותם בתוך הקרב אינו בהכרח עובד בתוך היומיום. דוח של קבוצת “איקר קולקטיב” – קבוצת בריאות נפש ישראלית – ציין בהקשר זה שהמעבר מן החזית אל החיים האזרחיים הוא לעיתים נקודת השבר, לא נקודת הריפוי.

במקרה של בון, הטענה של חבריו פשוטה: אם המדינה יודעת לספור 748 ימי מילואים, היא לא יכולה להעמיד פנים שהפציעה הנפשית “נגמרת” ברגע שמסתיים הסבב. הפרעת דחק פוסט־טראומטית אינה פועלת לפי נהלי משרד הביטחון; היא יכולה להתפרץ באיחור, להחמיר בהדרגה, ולשבור אדם דווקא כשהוא סוף סוף חוזר לשגרה. לכן, בעיניהם, הקריטריון של “שבועיים” אינו סדר מנהלי הכרחי – אלא עדות לכך שהמערכת עדיין פועלת לפי עולם ישן שבו פציעה היא רק משהו שרואים בעין.

והשאלה הקשה ביותר נותרת פתוחה: אם במקרה של לוחם ששירת כמעט ברצף מאז 7 באוקטובר, המערכת מתקשה להכיר בקשר בין שירות לבין פגיעה נפשית – מה יקרה לעוד מאות ואלפי לוחמים שיחזרו בשנים הקרובות עם אותו שבר, לעיתים בשקט, לעיתים בלי לאבחן, ולעיתים בלי שמישהו סביבם יבין בזמן?

ג׳וש דיוויד בון הגיע לישראל מתוך בחירה, נשא על גבו שירות ממושך וחריג בהיקפו, ולפי חבריו – גם שילם מחיר נפשי שהמדינה מתקשה עדיין לתרגם לשפה של הכרה, תגמול ואחריות. ביום שבו נקבר בהלוויה אזרחית, מאות במדים הגיעו כדי לומר לו את מה שהמערכת לא אמרה רשמית: אנחנו יודעים מי היית, ואנחנו יודעים מה שילמת. עכשיו השאלה כבר גדולה יותר ממנו: האם ישראל מסוגלת לעדכן את הכללים שלה למציאות שבה פציעות מלחמה אינן רק דימום, אלא גם שקט שמכרסם – ושבו “שבועיים אחרי השחרור” אינם סוף הסיפור, אלא לעיתים תחילתו.