שנה לטראמפ – והמחוג לא זז: 40% תמיכה קבועים, כלכלה מתפוררת והאמריקאים מזהירים מפני "הגזמה מסוכנת" בהתנהגות הנשיא

וושינגטון – הקדנציה השנייה של הנשיא דונלד טראמפ עמוסה באירועים, משברים והחלטות שמטלטלות את השיח האמריקאי מבית ומחוץ. אלא שאם מסתכלים על מדד אחד – המדד שבו נשיאים נמדדים לבסוף מול הציבור – מתקבלת תמונה כמעט קפואה: שנה לאחר שחזר לבית הלבן, דירוג האישור הכללי שלו נותר סביב 40%. לא התרוממות, לא צניחה דרמטית. קו ישר.

סקר חדש של סוכנות הידיעות האמריקאית בשיתוף המרכז למחקר ענייני ציבור נורק, שנערך בינואר, מצא שכ־40% מהמבוגרים בארצות הברית מאשרים את תפקודו של טראמפ כנשיא. הנתון דומה מאוד למדידה שנערכה במרץ 2025, זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד בקדנציה השנייה. אולם מתחת למספר היציב הזה מסתתרת מציאות פחות נוחה עבור הנשיא הרפובליקני: נקודות חולשה שהולכות ונחשפות, בעיקר בכלכלה, בהגירה ובמדיניות החוץ – שלוש חזיתות שיכולות להפוך את “הקיפאון על 40%” מקוריוז סטטיסטי לאזהרה פוליטית ממשית.

הכלכלה – שהייתה אמורה להיות אחד מנכסי היסוד של טראמפ – הפכה, לפי הסקר, לזירה שבה האמון בו נסדק. רק 37% מהמבוגרים בארצות הברית מאשרים את האופן שבו הוא מטפל בכלכלה. מדובר בעלייה קלה לעומת דצמבר, אז נרשמה נקודת שפל של 31%, אך העלייה הזו אינה משנה את התמונה הרחבה: טראמפ נכנס לקדנציה עם אישור נמוך יחסית בנושא הכלכלי, ועם מרחב תמרון מצומצם. כעת, שנה פנימה, הוא עדיין לא מצליח לשכנע ציבור רחב שהכלכלה “בידיים טובות”, גם כשהוא עצמו מתעקש שה“פריחה הכלכלית” כבר החלה.

 

אם בכלכלה טראמפ נתפס כמי שמדבר על הצלחה שהציבור לא מרגיש, ובהגירה כמי שמחריף קו שהולך ומעורר התנגדות, הרי שבמדיניות החוץ הוא נתקל בחשד עמוק עוד יותר. כ־60% מהאמריקאים אינם מאשרים את אופן הטיפול שלו במדיניות החוץ. יתרה מזו: 56% אומרים שטראמפ “הלך רחוק מדי” בשימוש בצבא האמריקאי כדי להתערב במדינות אחרות.

 

הפער הזה בין הצהרות הממשל לחוויית היומיום של האזרחים בולט במיוחד על רקע יוקר המחיה. האמריקאים, כך עולה מן הסקר, מודאגים כיום מעלויות הרבה יותר מאשר בתקופת כהונתו הראשונה של טראמפ. כמו הנשיא ג׳ו ביידן לפניו, גם טראמפ מתמודד עם תסכול ציבורי מצטבר: רוב גדול מתאר את מצב הכלכלה כ“גרוע”, גם אם הנתונים המאקרו־כלכליים אינם תמיד נראים כך. כששכר הדירה, המזון וההוצאות השוטפות “נושכים” את משקי הבית, המסר הנשיאותי על שגשוג מתקבל כניתוק – לא כהצלחה.

כך, כ־60% מהמבוגרים בארצות הברית אומרים שטראמפ עשה יותר כדי לפגוע ביוקר המחיה בקדנציה השנייה שלו; רק כ־20% אומרים שעשה יותר כדי לסייע; וכרבע סבורים שלא הייתה לו השפעה של ממש. זו מכה תדמיתית: נשיא שהציג את עצמו כמנהל־על כלכלי מגלה שהציבור רואה בו חלק מהבעיה – לא הפתרון.

גם ההגירה, נושא הדגל של טראמפ ובסיס מרכזי של כוחו הפוליטי, כבר אינה נקודת חוזק כפי שהייתה בתחילת הכהונה. הסקר מצא שרק 38% מהמבוגרים בארצות הברית מאשרים את האופן שבו טראמפ מטפל בהגירה – ירידה חדה מ־49% במרץ. מדובר בצניחה של 11 נקודות אחוז בתוך פחות משנה, סימן מטריד עבור נשיא שניהל קמפיין על דיכוי הגירה בלתי חוקית ועל “השבת הסדר לגבול”.

מועד עריכת הסקר מעניק להקשר הזה משקל נוסף: הוא נערך בין ה־8 ל־11 בינואר, זמן קצר לאחר מותה של ריני גוד, שנורתה ונהרגה במיניאפוליס בידי קצין משירות ההגירה והמכס האמריקאי. האירוע הזה, לצד דיווחים על פעולות אכיפה אגרסיביות בערים נוספות, עשוי להסביר מדוע התמיכה בטיפולו של טראמפ בהגירה נשחקה גם בקרב אנשים שאינם מזוהים בהכרח עם המחנה הדמוקרטי.

ובכל זאת, התמונה אינה חד־ממדית. הסקר מראה שלטראמפ עדיין יש מרחב תמרון מסוים בנושא: כמחצית מהמבוגרים אומרים שהוא “הלך רחוק מדי” בגירוש מהגרים השוהים במדינה ללא אישור – נתון שנותר יציב יחסית מאז אפריל, למרות הרחבת הפעולות במחצית השנייה של השנה. במקביל, כמעט מחצית מהאמריקאים (45%) סבורים שטראמפ סייע לביטחון הגבול ולהגירה “הרבה” או “קצת” בקדנציה השנייה – נתון שמצביע על כך שבחלקים מן הציבור קיימת עדיין נכונות לתת לו קרדיט, או לפחות להכיר בכך שהוא פועל בתחום הזה בעקביות.

מעניין במיוחד שהנכונות הזו חוצה במידה מסוימת גם קווים מפלגתיים: כ־20% מהדמוקרטים אמרו שטראמפ סייע בנושא ההגירה והגבול – שיעור גבוה יותר מזה של דמוקרטים שאמרו שסייע בהורדת עלויות או ביצירת מקומות עבודה. כלומר, אפילו בקרב מתנגדיו הפוליטיים, יש מי שמוכנים להודות שלפחות בתחום ההגירה הוא “עושה משהו” – גם אם הם מתנגדים לשיטותיו או למחיר האנושי.

אם בכלכלה טראמפ נתפס כמי שמדבר על הצלחה שהציבור לא מרגיש, ובהגירה כמי שמחריף קו שהולך ומעורר התנגדות, הרי שבמדיניות החוץ הוא נתקל בחשד עמוק עוד יותר. כ־60% מהאמריקאים אינם מאשרים את אופן הטיפול שלו במדיניות החוץ. יתרה מזו: 56% אומרים שטראמפ “הלך רחוק מדי” בשימוש בצבא האמריקאי כדי להתערב במדינות אחרות.

הנתון הזה חריף במיוחד משום שהוא מתנגש חזיתית עם הסיסמה שעליה בנה טראמפ את תפיסת עולמו: “אמריקה תחילה”. כאשר ציבור רחב מתקשה לשלם שכר דירה ומרגיש לחוץ מהוצאות בסיסיות, ההתמקדות בסוגיות חוץ – מהדחיפה לשליטה בגרינלנד ועד המהלכים סביב נשיא ונצואלה ניקולס מדורו – יכולה להצטייר כהסחת דעת, או כהתנהלות שמסכנת את ארצות הברית בזירות שאינן חיוניות לאזרח הפשוט.

מצד שני, הסקר רומז על תופעה רחבה יותר בפוליטיקה האמריקאית: הקשחת עמדות עד כדי קיפאון. דירוגי האישור של טראמפ “לא זזים”, לא רק מפני שהוא מצליח לשרוד, אלא מפני שהציבור האמריקאי נעשה פחות נייד. יש מי שממשיכים לתמוך בו כמעט בכל מצב, ויש מי שמתנגדים לו כמעט בכל מצב. גם בכהונתו הראשונה תועד דפוס דומה: הוא התחיל סביב 42% תמיכה, חווה תנודות, אך סיים כמעט באותו מספר. סקרי גאלופ לאורך עשורים מצביעים על כך שדירוגי אישור נשיאותיים נעשו פחות תנודתיים – כאילו הקיטוב הפוליטי “מקבע” את האמריקאים בעמדותיהם.

עם זאת, לא כל נשיא חווה קיפאון כזה. ג׳ו ביידן, למשל, נכנס לבית הלבן עם דירוגי אישור גבוהים יותר מכל מה שטראמפ השיג אי פעם, אך צנח במהירות בשנתיים הראשונות, ואז נשאר נמוך עד סוף כהונתו. אצל טראמפ, לעומת זאת, נוצר מצב אחר: מספר שאינו גבוה דיו כדי להעניק תחושת מנדט ציבורי רחב, אך אינו נמוך דיו כדי להיחשב קריסה מוחלטת. מצב ביניים כרוני.

ואולי כאן טמונה הבעיה הגדולה ביותר מבחינתו: רוב האמריקאים נוטים פי שניים לומר שטראמפ מתמקד בסדרי עדיפויות לא נכונים מאשר נכונים. לפי הסקר, כמחצית מהמבוגרים בארצות הברית סבורים שהוא מתמקד בעיקר בדברים הלא נכונים; רק כ־20% סבורים שהוא מתמקד בעיקר בדברים הנכונים; כ־20% אומרים שמדובר בתערובת; ו־14% אומרים שאין להם דעה. אלה נתונים שמצביעים על חוסר אמון עמוק בכיוון – לא רק בביצוע.

ההשלכות הפוליטיות עלולות להיות כבדות, דווקא משום שהקיפאון הזה מגיע לקראת בחירות האמצע. היסטורית, הנשיא המכהן נוטה לאבד מושבים בקונגרס בבחירות הללו. כאשר דירוג האישור נמוך, וכאשר הכלכלה והיוקר נתפסים כבעיה חריפה, הסיכון גדל. הדמוקרטים כבר נערכים לבנות קמפיין סביב העלויות, סביב הטענה שטראמפ “מזניח את הבית”, וסביב ביקורת על מדיניות חוץ שנתפסת כהתערבות יתר ועל אכיפת הגירה שנתפסת כאגרסיבית מדי.

עבור טראמפ, האתגר המרכזי הוא לפרוץ את תקרת הזכוכית של 40%. עד כה הוא לא הצליח להרחיב את בסיס התמיכה שלו מעבר לליבה הקבועה. אפשר לחיות עם 40% בתקופה קצרה; קשה לבנות על זה אסטרטגיה פוליטית לטווח ארוך, במיוחד מול מערכת בחירות שתוכרע על שיעורי הצבעה של מתלבטים, עצמאיים ומצביעים שמרגישים את הכלכלה בכיס.

הסקר עצמו נערך בקרב 1,203 מבוגרים בין 8 ל־11 בינואר, באמצעות מדגם של פאנל אמריספיק המבוסס על הסתברות של נורק, ונועד לייצג את אוכלוסיית ארצות הברית. שולי הטעות הם פלוס־מינוס 3.9 נקודות אחוז. במונחים פוליטיים, זה מספיק כדי להזיז מספרים קטנים – אך לא מספיק כדי לטשטש את המסקנה המרכזית: טראמפ מסיים שנה עם תמיכה קפואה, כשמתחת לקרח מצטברים סדקים בשלוש החזיתות שמכריעות נשיאים – יוקר המחיה, גבולות המדינה ותפיסת המנהיגות בעולם.

אם הקיפאון הזה הוא “נורמה חדשה” של פוליטיקה מקוטבת או תופעה טראמפית ייחודית – זו שאלה פתוחה. אבל שנה לתוך הקדנציה השנייה, המסר שעולה מן הציבור ברור יותר מהנתון עצמו: הוא אינו נע עם טראמפ קדימה, והוא גם אינו מוכן להעניק לו קרדיט אוטומטי. במצב כזה, כל זעזוע נוסף – כלכלי, ביטחוני או מדיני – עלול להפוך במהירות את “40% הקפואים” ממספר יציב, לקו פרשת מים.