ישראל בכוננות: ארצות הברית מפנה כוחות מהמפרץ וקוראת גם לאזרחים להתרחק, בעוד טראמפ מחריף איומים נגד איראן

ההתפתחויות האחרונות סביב איראן מקבלות ממד חדש ומדאיג, כשברקע מחאה נרחבת במדינה ודיווחים על דיכוי אלים, ארצות הברית החלה לנקוט צעדים בשטח שמאותתים על העלאת כוננות אזורית – לא רק במילים. לפי דיווח ברשת פוקס ניוז, אנשי צבא אמריקאים נצטוו לעזוב בסיסים ומתקנים צבאיים במזרח התיכון, ובעיקר באזור המפרץ, כחלק מהיערכות מחודשת מול האפשרות להסלמה. במקביל, ועל פי אותם דיווחים, ההיערכות לא הוגבלה לאנשי צבא בלבד: גורמים אמריקאים ביקשו גם מאזרחים אמריקאים באזור לצמצם תנועה, להתרחק ממוקדי חיכוך ואף לשקול יציאה ממדינות או אזורים שנחשבים פגיעים יותר – צעד שמדגיש שהממשל מעריך סיכון ממשי להתלקחות פתאומית.

במרכז העדכונים עומדת קטאר, שאישרה כי חלק מהכוחות האמריקאים עזבו את בסיס האוויר אל־עודייד – הבסיס האמריקאי הגדול ביותר במזרח התיכון ואחת מנקודות העוגן של הנוכחות הצבאית האמריקאית באזור. המשרד לתקשורת בינלאומית בקטאר מסר שהצעדים הם חלק ממאמץ רחב יותר להגן על ביטחון האזרחים והתושבים, ולהבטיח את שמירתן של תשתיות קריטיות ומתקנים צבאיים. הניסוח הזה – “להגן על אזרחים ותושבים” – מתחבר ישירות לדיווחים על בקשות מאזרחים אמריקאים להתרחק מאזורי סיכון: לא רק כוחות נעים ומפוזרים מחדש, אלא גם האוכלוסייה האזרחית מקבלת מסר להיערך לתרחיש של מתיחות מתגברת.

 

הבית הלבן, מצדו, משאיר את כל האפשרויות על השולחן – לפחות ברמה ההצהרתית. דוברת הבית הלבן, קרוליין לויט, אמרה כי הנשיא שוקל כיצד להגיב לדיכוי, וכי דיפלומטיה היא עדיין הנתיב המועדף, אך טראמפ “הראה שהוא לא מפחד להשתמש באפשרויות צבאיות אם וכאשר הוא מחליט שזה נחוץ”. היא הוסיפה שהנשיא “בוודאי לא רוצה לראות אנשים נהרגים ברחובות טהראן”. גם כאן, הטון הוא דו־מסלולי: מצד אחד דיפלומטיה, מצד שני איום אמין בכוח.

 

כל זה קורה כשהנשיא דונלד טראמפ מעלה את הטון מול טהראן לרמה חריגה. ביום שלישי הוא הודיע כי ביטל את כל הפגישות והמגעים שתוכננו עם המשטר האיראני, והציב תנאי חד: לא יהיה קשר “עד שההרג ייפסק”. בפוסט ברשת החברתית שבבעלותו, “אמת חברתית”, פנה טראמפ ישירות למפגינים באיראן וקרא להם להמשיך להפגין ואף “להשתלט על המוסדות”. זו אמירה חריגה מאוד בשיח הנשיאותי האמריקאי: תמיכה במחאה אינה דבר חדש, אבל קריאה פומבית להשתלטות על מוסדות המדינה נשמעת – הלכה למעשה – כעידוד לשינוי משטר.

“פטריוטים איראנים, המשיכו למחות – השתלטו על המוסדות שלכם”, כתב טראמפ, והוסיף איום מרומז כלפי מי שמשתתפים בדיכוי: “שמרו את שמות הרוצחים והמתעללים. הם ישלמו מחיר גבוה”. אחר כך חידד: “ביטלתי את כל הפגישות עם פקידים איראניים עד שההרג חסר ההיגיון של המפגינים ייפסק. העזרה בדרך”. טראמפ אמנם לא פירט מהי אותה “עזרה”, אך עצם השילוב בין מסר של סיוע לבין תזוזות בשטח – פינוי כוחות ופניות לאזרחים – מייצר רושם של היערכות רחבה יותר, גם אם לא הוכרזה רשמית.

בינתיים, המספרים שמגיעים מתוך איראן קשים לעיכול. לפי דיווחים שונים, יותר מ־2,500 בני אדם נהרגו במהלך המהומות והעימותים. במקביל, כלי תקשורת מצטטים טענה של יורש העצר האיראני הגולה ולפיה המספר גבוה בהרבה ועשוי להגיע לממדים גדולים במיוחד. בתוך ערפל המידע והיעדר שקיפות, ברור דבר אחד: איראן נמצאת ברמת תסיסה גבוהה במיוחד – הגבוהה ביותר מאז גל המחאה הארצי ב־2022 בעקבות מותה של מהסא אמיני בידי “משטרת המוסר”. לפי התיאור במאמר, המחאה הנוכחית פרצה בדצמבר על רקע אינפלציה חדה והתמוטטות המטבע המקומי, אך במהירות התרחבה לדרישות פוליטיות רחבות יותר.

הבית הלבן, מצדו, משאיר את כל האפשרויות על השולחן – לפחות ברמה ההצהרתית. דוברת הבית הלבן, קרוליין לויט, אמרה כי הנשיא שוקל כיצד להגיב לדיכוי, וכי דיפלומטיה היא עדיין הנתיב המועדף, אך טראמפ “הראה שהוא לא מפחד להשתמש באפשרויות צבאיות אם וכאשר הוא מחליט שזה נחוץ”. היא הוסיפה שהנשיא “בוודאי לא רוצה לראות אנשים נהרגים ברחובות טהראן”. גם כאן, הטון הוא דו־מסלולי: מצד אחד דיפלומטיה, מצד שני איום אמין בכוח.

לפי הדיווחים, מתקיימים גם מגעים ותיאומים בין וושינגטון לירושלים. נמסר כי ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ומזכיר המדינה האמריקאי מרקו רוביו דנו באפשרות של תגובה אמריקאית חריפה יותר על רקע ההפגנות. עצם ההתייחסות לשיח כזה מדגישה את הזווית הישראלית: ישראל רואה באיראן איום אסטרטגי מתמשך, לא רק בשל סוגיית הגרעין אלא גם בשל רשת השלוחות האזוריות שטהראן טיפחה לאורך השנים – וברגעי משבר פנימי, קיימת תמיד סכנה שהמשטר ינסה “לייצא” את הלחץ החוצה, באמצעות הסלמה בזירות אחרות.

הדיווחים מתארים גם צעדים של המשטר האיראני שנועדו להשתלט על זרימת המידע: ניתוק גישה לאינטרנט הציבורי בניסיון למנוע הפצה של סרטונים ותמונות, ושימוש באמצעים טכנולוגיים מתקדמים לפיזור הפגנות. נוסף על כך, יש טענות כי המשטר נערך להוצאה להורג של מפגין – מהלך שעלול להצית גל תגובה חדש ולהסלים עוד יותר את המצב. גם בזירה האמריקאית נשמעות אמירות חריפות: הסנאטור ג’ון פטרמן טען שהמשטר “מוציא להורג צעירים באופן שרירותי”. כל אלה מייצרים תמונה של משבר פנימי עמוק, עם פוטנציאל להתלקחות אזורית.

כאן נכנסת שוב ההחלטה האמריקאית לפנות כוחות, ולפי הדיווחים גם להזהיר אזרחים. פינוי או הסטה של חיילים ממוקדים חשופים יכולים להתפרש כצעד הגנתי שנועד לצמצם סיכון לפגיעה בכוחות אמריקאים במקרה של תגובה איראנית; אך זה יכול גם להתפרש כהכנה מבצעית שמטרתה “לנקות את המרחב” ולהפחית חיכוך אזרחי־צבאי סביב מתקנים רגישים, אם המתיחות תגלוש לעימות. העובדה שמדובר גם באיתות לאזרחים – להתרחק, לצמצם תנועה, ואולי אף לעזוב מוקדים מסוימים – מחזקת את ההבנה שוושינגטון מתייחסת לאפשרות של טלטלה מהירה וקשה.

התגובות הבינלאומיות, כצפוי, מקוטבות. מדינות מערביות רבות תומכות בזכות המחאה, אך חוששות מהסלמה צבאית שתערער את היציבות האזורית. מנגד, רוסיה וסין – שמקיימות קשרים הדוקים עם טהראן – מזהירות מפני התערבות אמריקאית ומציגות אותה כ“פגיעה בריבונות”. זהו מאבק השפעה גלוי: הארקטי והאוקיינוסים אינם הזירה היחידה של תחרות מעצמות; המזרח התיכון, ובעיקר איראן, נשארים נקודת מפתח שבה כל צעד אמריקאי מתפרש גם מול מוסקבה ובייג’ינג.

עבור ישראל, המשבר באיראן הוא בו־זמנית מקור לתקווה ולדאגה. מצד אחד, החלשות המשטר או שינוי פוליטי בטהראן עשויים – בטווח הארוך – לפגוע ביכולת איראן לממן ולחמש ארגונים עוינים, ולהקטין את עוצמת האיום האסטרטגי על ישראל. מצד שני, כאוס פנימי באיראן עלול להביא לתרחיש הפוך בטווח הקצר: ניסיון של המשטר להסיט את תשומת הלב באמצעות הסלמה נגד ישראל או נגד אינטרסים אמריקאיים, או לחלופין התפרקות שליטה שתייצר זירות לא צפויות ומסוכנות יותר. לכן, גם אם האמירות בוושינגטון נשמעות כמו “עזרה בדרך”, בירושלים מקשיבים היטב גם לשפת המהלכים: תזוזות הכוחות, הבקשות לאזרחים, והמסרים שמצביעים על כך שארצות הברית – וישראל יחד איתה – נערכות לאפשרות שהימים הקרובים יכתיבו מציאות חדשה במזרח התיכון.

בסופו של דבר, ההתפתחות הנוכחית מציבה את האזור על סף הכרעה: האם המחאה באיראן תתפתח לשינוי היסטורי מבפנים, או שתוביל להסלמה שתגלוש החוצה ותסכן את היציבות האזורית – ואת ישראל בראש ובראשונה. ההחלטה האמריקאית להזיז כוחות ולפי הדיווחים גם להתריע בפני אזרחים אינה עוד פרט טכני – אלא אות ברור לכך שגם בוושינגטון מבינים: זו אינה סערה מקומית בלבד, אלא אירוע שעלול לשנות את כללי המשחק.