מיליארדים שנשדדו מהחלשים: איך תוכנית הטיפול בקשישים של ניו יורק הפכה למפעל הונאה מתועש

בלל חוסיין היה בטוח שמצא את הפרצה המושלמת. במשך שש שנים הוא רשם 12 בני משפחה כמטפלים של אמו הקשישה והחולה, ומשך 348 אלף דולר מתוכנית מדיקייד של מדינת ניו יורק. הבעיה היחידה? אמו שהתה כל הזמן הזה בבנגלדש. כשפקחים הגיעו לביקורת, אחיו התחזה לאם — עד שהתרמית נחשפה.

וזו רק דוגמה אחת מתוך פרשת הונאה עצומה שעולה למדינת ניו יורק מאות מיליוני דולרים בשנה, ומדגימה כיצד תוכנית רווחה שנועדה לשמור קשישים בביתם — במקום לשלוח אותם למוסדות — הפכה עבור נוכלים, מאכערים וחברות ביניים למכונת מזומנים משומנת.

תוכנית “סי־די־פאפ” (CDPAP — תוכנית סיוע אישי בהכוונת המטופל) הוקמה בשנת 1994 מתוך כוונה פשוטה והומנית: לאפשר לאדם מוגבל, מרותק לבית או קשיש הזקוק לסיוע לבחור בעצמו מי יטפל בו — לעיתים קרובות בן משפחה או אדם קרוב — ושהמטפל יקבל על כך שכר. המודל נשען על אמון, על היכרות אינטימית עם צרכי המטופל, ועל התפיסה שטיפול בבית עשוי להיות לא רק זול יותר, אלא גם מכבד יותר.

אלא שבפועל, ללא דרישות הסמכה קשיחות וללא מערך פיקוח יעיל שמדביק את קצב הגידול, התוכנית תפחה במהירות והפכה לפגיעה במיוחד לניצול. לפי חקירה שפורסמה ב“ניו יורק פוסט”, לפחות 179 מיליון דולר נגנבו בידי מקבלי סי־די־פאפ בעשור האחרון, ובמקביל בוזבז לפחות מיליארד דולר מכספי משלמי המסים על חברות תיווך שנדחקו לתוך המערכת וגזרו קופון עבה בדרך.

 

הכסף הגדול, כך נטען, אינו נמצא רק בקצה השרשרת אצל מטפל יחיד — אלא במעלה המערכת, אצל עסקים שהפכו את מדיקייד לקרקע פורייה להונאות. כך למשל, זכיה חאן, בעלים של שני מרכזי טיפול יומי בברוקלין, הודתה בשנת 2025 ב“תוכנית מקיפה” לגזול 68 מיליון דולר ממדיקייד: לפי הממצאים היא שילמה שוחד למטופלים עבור שירותים שחויבו אך בפועל לא סופקו, במהלך השנים 2017 עד 2024. במקרה אחר, מריאנה לוין, מנכ”לית חברת בריאות נוספת מברוקלין, נידונה בשנת 2023 לארבע שנים וחצי מאסר בגין הונאת מדיקייד בהיקף של 100 מיליון דולר בין השנים 2015 עד 2020.

 

“אם אתם חושבים שמינסוטה היא סיפור גדול — תכפילו את זה פי עשרה”, אמר ריצ’רד הארו, עורך דין שתבע תיקי הונאה במדיקייד בניו יורק במשך 27 שנה. לדבריו, עוצמת הבעיה נובעת ממבנה התוכנית: “זו ההונאה הגדולה ביותר, כי הכול מתרחש בבתים של אנשים” — רחוק מעיניים בוחנות, בתוך פרטיות שמקשה על ביקורת, ובמרחב שבו קל יותר “להמציא” שעות עבודה ושגרות טיפול שלא היו ולא נבראו.

המספרים מסבירים כיצד פרויקט חברתי הפך למפלצת תקציבית. בשנת 2019 ההוצאה על סי־די־פאפ עמדה על 2.5 מיליארד דולר. עד 2023 היא כבר טיפסה ל־9.1 מיליארד דולר, כאשר כ־250 אלף אנשים היו רשומים כמקבלי טיפול וכ־400 אלף כ”מטפלים”. עד 2025, ההוצאה השנתית קפצה ל־12 מיליארד דולר — כך לפי שר הבריאות והשירותים האנושיים, רוברט פ. קנדי ג’וניור. גם מושלת ניו יורק, קת’י הוכול, הודתה שמדובר ב“אחת התוכניות שנוצלו ביותר בהיסטוריה של ניו יורק”, ומחלקת הבריאות של המדינה תיארה בפני ה“פוסט” מצב שהוביל ל“משבר פיסקלי”.

התרמית, לפי הדיווחים, מתקיימת בכמה שכבות — מהקטנה והיומיומית ועד המאורגנת והמתועשת. בשכבה הראשונה נמצאו מטפלים בודדים שהגישו דרישות תשלום עבור טיפול באנשים בזמן שהיו מאושפזים, ולעיתים אף לאחר שנפטרו. במקרים אחרים דווח על חיוב בו־זמני עבור טיפול בשני מטופלים במקומות שונים באותן שעות — מצב בלתי אפשרי פיזית, אך אפשרי לחלוטין על גבי טפסים.

מקור בתחום הבריאות סיפר ל“ניו יורק פוסט” כי אותרו דוגמאות של מטפלים שמניעים את המערכת כך שיוכלו “לעבוד” 23 שעות ביום עבור בני משפחה, עם הכנסה שנתית צפויה של כ־200 אלף דולר. גם אם חלק מהמקרים משקפים טיפול אינטנסיבי אמיתי, דפוסי החיוב הללו — במיוחד כשהם מצטברים בהיקפים גדולים — מייצרים מרחב עצום לניפוח שעות, לשכפול דיווחים ולתמרון כללים.

אלא שהכסף הגדול, כך נטען, אינו נמצא רק בקצה השרשרת אצל מטפל יחיד — אלא במעלה המערכת, אצל עסקים שהפכו את מדיקייד לקרקע פורייה להונאות. כך למשל, זכיה חאן, בעלים של שני מרכזי טיפול יומי בברוקלין, הודתה בשנת 2025 ב“תוכנית מקיפה” לגזול 68 מיליון דולר ממדיקייד: לפי הממצאים היא שילמה שוחד למטופלים עבור שירותים שחויבו אך בפועל לא סופקו, במהלך השנים 2017 עד 2024. במקרה אחר, מריאנה לוין, מנכ”לית חברת בריאות נוספת מברוקלין, נידונה בשנת 2023 לארבע שנים וחצי מאסר בגין הונאת מדיקייד בהיקף של 100 מיליון דולר בין השנים 2015 עד 2020.

אולם הדמות המרכזית בסיפור הזה — זו שעיצבה את “הכסף הקל” והפכה את הביורוקרטיה למכרה זהב — היא מנגנון חברות התיווך, המכונות “מתווכים פיסקליים”. אלה חברות שתפקידן הרשמי הוא לנהל את השכר והדיווח למטפלים: ניירת, תשלומים, תיאומים. בפועל, על פי הדיווחים, הן הפכו לשכבה מתווכת שבלעה סכומי עתק. עד 2023 המדינה שילמה למעלה מ־600 חברות כאלה, בעלויות שהגיעו באותה שנה לטווח שבין 500 מיליון למיליארד דולר.

חלק מהחברות גבו סכום שנשמע דמיוני: עד 1,000 דולר לחודש לכל אדם שהן “ייצגו”, לעיתים עבור שירותים מצומצמים שנראו כמנהליים בעיקרם. כעת, לאחר שינויי המדיניות, אותה עבודה אמורה להתבצע בעלות של 68.50 דולר לאדם לחודש — ירידה של יותר מ־93% — נתון שממחיש עד כמה נופחו העלויות בעבר, ועד כמה קל היה “להסתתר” מאחורי מורכבות מערכתית ובליל ספקים.

גם במישור האכיפה נרשמו צעדים. בשנת 2024 התובעת הכללית של ניו יורק, לטישיה ג’יימס, הגיעה להסדר עם שתי סוכנויות טיפול ביתי בברוקלין שפעלו גם כמתווכות: אדיסון הום הלת’ קייר ופריפרד הום הלת’ קייר. לפי ההסדרים הן שילמו יותר מ־17 מיליון דולר בגין הונאת מדיקייד ותשלום חסר ליותר מ־25 אלף עובדי טיפול ביתי.

מול ממדי הבזבוז וההונאה, ניו יורק יצאה לרפורמה דרמטית: במקום מאות חברות תיווך, המדינה החליפה את כולן בחברה אחת — “פאבליק פרטנרשיפס” אל־אל־סי (PPL), שמושבה בג’ורג’יה. אלא שהמעבר לווה בבעיות תפעוליות ובגל תביעות מצד החברות שהודחו, וההליך נמשך עד אפריל 2025. במקביל, מקורות הצביעו על מה שכונה “קמפיין כסף אפל” בהיקף של 10 מיליון דולר, שלכאורה נועד לבלום רפורמות בסי־די־פאפ. מאות מתווכים לשעבר, שהמערכת הישנה הייתה מקור ההכנסה שלהם, נלחמו במהלך הממשלתי בשיניים ובציפורניים.

דובר מחלקת הבריאות של המדינה אמר ל“ניו יורק פוסט”: “נוכלים נלחמו במשך יותר מעשור כדי לשמר את המערכת השבורה הזו — אבל הימים האלה נגמרו. סגרנו עליהם, וחסכנו מיליארד דולר למשלמי המסים בשנה האחרונה”. המפקח הכללי של מדיקייד ציין כי זיהה יותר מ־3.5 מיליון דולר בתשלומי יתר במסגרת סי־די־פאפ בין 2019 ל־2024 — סכום שלדבריו הוחזר מאז.

אבל גם אם הרפורמה תצליח לצמצם את השטף, הסיפור של סי־די־פאפ כבר נרשם כאזהרה ציבורית מהדהדת: תוכנית שנבנתה כדי להגן על הפגיעים ביותר יכולה להפוך, בתוך זמן קצר יחסית, למנגנון שמושך אליו את הזריזים, המתוחכמים והחמדנים ביותר — במיוחד כאשר פיקוח רופף פוגש תמריצים כלכליים עצומים. וכשזה קורה, המחיר אינו רק תקציבי. הוא נוגע גם באמון: באמון הציבור במערכות רווחה, באמון המטופלים שזקוקים להן באמת, ובאמון של מי שמממנים אותן מדי חודש — ומגלים שהכסף שאמור היה לקנות כבוד וביטחון לקשיש, נמס לתוך תעשייה של ניירת, תיווך והונאה.