אין חידוש, אין חלופה: חברת ביטוח בקליפורניה מבטלת 1,363 פוליסות ומפקירה קהילות שלמות באזורי השריפות

שנה בדיוק אחרי סדרת השריפות הקטלנית שהחריבה שכונות והותירה אלפי משפחות ללא קורת גג במטרופולין לוס אנג’לס ובאזור סן דייגו, מתקבלת בקליפורניה החלטה שממחישה עד כמה עמוק משבר הביטוח — ועד כמה הוא כבר אינו “בעיה של פרמיה”, אלא איום על האפשרות לחיות ולקיים שוק דיור תקין. ב־3 בינואר אישרו רגולטורי הביטוח במדינה לחברת “סטנדרד גוארנטי אינשורנס קומפני” (Standard Guaranty Insurance Company) לשנות את כללי הזכאות לפוליסת ביטוח הבית שלה, “פירסט סלקט” (First Select). המשמעות המיידית של השינוי: ביטול אי־חידוש של 1,363 פוליסות באזורים שמוגדרים בסיכון גבוה לשריפות — ובפועל, נטישה של כמעט 1,400 משפחות.

המספר הזה אינו נתון יבש. מאחוריו עומדת תופעה שמחריפה במהירות: מבטחים שמצמצמים פעילות, מעלים ספים ומקשיחים קריטריונים עד כדי הוצאה של לקוחות קיימים מחוץ למגרש — גם אם במשך שנים שילמו פרמיות בזמן, ולא חוו אירוע ביטוחי חריג. מבחינת התושבים, זהו רגע של שבירת אמון: מי ששילם כדי להתגונן מפני הסיכון הגדול ביותר באזור — מגלה שהסיכון עצמו הופך לסיבה שבגללה לא יקבל עוד כיסוי.

 

החלק המטלטל ביותר בהחלטה אינו רק המספר — אלא המפה. ברשימת המיקודים שמושפעים נמצאים אזורים רבים שמכבי האש של קליפורניה (“קאל פַייר”, CAL FIRE) מגדירים כאזורי חומרה גבוהה של סכנת שריפה. המשמעות היא שהחברה לא רק מוותרת על בתים ספציפיים, אלא למעשה יוצאת משטחי מגורים שלמים. לדוגמה: החברה מתכננת לא לחדש אף פוליסה שלה ב”ביג בֵּר לֵייק” (Big Bear Lake), עיירה הררית במחוז סן ברנרדינו, המוקפת ביער הלאומי סן ברנרדינו.

 

החמרת הכללים שאושרה כעת מהדקת באופן דרמטי את הגדרת “סיכון ניתן לביטוח” במסגרת פוליסת “פירסט סלקט”. לפי נתוני החברה שהוגשו למדינה, הפוליסות שלא יחודשו מייצגות כ־72% מכלל הפוליסות בתוכנית — נטישה בהיקף חריג, שמעלה שאלה מתבקשת: אם שלושה מכל ארבעה מבוטחים נזרקים החוצה, האם זו בכלל תוכנית ביטוח פעילה או מסלול יציאה?

כאן נמצא הלב הטכני של המהלך — והלב האנושי של המשבר. עד כה, בתים עם ציון “פייר־ליין” (FireLine) של 7 ומעלה לא היו זכאים לכיסוי. כעת החברה קובעת רף חדש וקיצוני: גם בתים עם ציון 3 ומעלה לא יהיו זכאים. “וריסק” (Verisk), חברת ניתוח נתונים שמפעילה את מודל דירוג הסיכון, מסבירה כי ציוני “פייר־ליין” נעים בין 0 (סיכון זניח) ל־30 (סיכון קיצוני). שינוי הסף מ־7 ל־3 אינו התאמה עדינה; זהו חיתוך חד שמוציא מהכיסוי גם נכסים שבמונחי השוק נתפסו עד עכשיו כ”סיכון בינוני” או אפילו “נמוך־בינוני”. במילים אחרות: ההגדרה של “בלתי ניתן לביטוח” מתרחבת אל לב־לבו של המרחב המיושב.

התוצאה המעשית ברורה: בעלי בתים שיקבלו הודעת אי־חידוש יידרשו למצוא מבטח אחר — משימה שעלולה להיות כמעט בלתי אפשרית באזורים מסוימים — או להידחק אל “תוכנית פֵייר” (FAIR Plan) של קליפורניה, מנגנון “המוצא האחרון” שמספק כיסוי מצומצם יותר ובמחיר גבוה יותר. וכאשר עוד ועוד אנשים נדחקים אל התוכנית הזו, היא עצמה הופכת פגיעה: עומס עולה, תמחור מתייקר, והמדינה נכנסת לסחרור שבו המוצא האחרון הופך למסלול ברירת מחדל.

אבל החלק המטלטל ביותר בהחלטה אינו רק המספר — אלא המפה. ברשימת המיקודים שמושפעים נמצאים אזורים רבים שמכבי האש של קליפורניה (“קאל פַייר”, CAL FIRE) מגדירים כאזורי חומרה גבוהה של סכנת שריפה. המשמעות היא שהחברה לא רק מוותרת על בתים ספציפיים, אלא למעשה יוצאת משטחי מגורים שלמים. לדוגמה: החברה מתכננת לא לחדש אף פוליסה שלה ב”ביג בֵּר לֵייק” (Big Bear Lake), עיירה הררית במחוז סן ברנרדינו, המוקפת ביער הלאומי סן ברנרדינו.

באזור הרי סן ברנרדינו מופיעה תמונה חריגה אף יותר — לא “רוב” אלא כמעט “אפס” כיסוי:

• “לֵייק אָרוֹהֶד” (Lake Arrowhead): 100% אי־חידוש

• “טְוִין פִּיקְס” (Twin Peaks): 100%

• “רַאנִינְג סְפְּרִינְגְס” (Running Springs): 97.7%

• “קְרֶסְטְלַיין” (Crestline): 95.7%

גם אזורים נוספים מאבדים כיסוי מלא בתוכנית:

• “רַייטְווּד” (Wrightwood) בהרי סן גבריאל: 100%

• “אִידִילְווַיְלְד” (Idyllwild) בהרי סן חסינטו: 100%

• “סְפְּרִינְגְוִיל” (Springville) במדרונות הסיירה: 100%

• “צָ’אטְסְוורת’” (Chatsworth) בעמק סן פרננדו: 100%

• “אֶנְסִינִיטָס” (Encinitas) באזור החוף של מחוז סן דייגו: 100%

כשהכיסוי נעלם לחלוטין מיישובים, זה אינו רק עניין של נוחות או “שוק חופשי” — אלא איום על היכולת לחיות שם. ללא ביטוח אין משכנתא: בנקים כמעט תמיד מחייבים כיסוי ביטוחי כתנאי להלוואה, והמשמעות היא שבעל בית שאיבד ביטוח עשוי לגלות שהוא לא יכול למחזר משכנתא, לא יכול למכור לרוב הקונים (שזקוקים למימון), ולא יכול לשמור על ערך הנכס. במצב כזה נוצרת שרשרת כלכלית: קונים נעלמים, המחירים יורדים, היישוב מתרוקן בהדרגה או משתנה חברתית, והרשויות המקומיות נפגעות מירידת הכנסות מארנונה ומחלוקת עומסים חדשה.

לכאורה, החוק בקליפורניה ניסה להגן על התושבים בדיוק מפני מהלך כזה. חוק מדינתי משנת 2018 אוסר על חברות ביטוח לבטל או לא לחדש כיסוי במשך שנה לאחר הכרזת חירום של המושל בעקבות שריפה. נציב הביטוח של קליפורניה, ריקרדו לארה, הפעיל את ההגנה הזו בעקבות שריפות “פאליסיידס”, “איטון”, “יוז”, “הרסט”, “לידיה”, “סאנסט” ו”וודלי” בינואר 2025. אלא שההגנה הזו זמנית: היא פוקעת שנה לאחר הכרזת החירום — ובמקרה הרלוונטי מדובר ב־7 בינואר 2026. כלומר, המחוקק העניק “חלון נשימה” של 12 חודשים, אבל לא פתרון מבני. וכאשר החלון נסגר, החברות יכולות לחזור ולהחמיר קריטריונים — ולעשות זאת בבת אחת.

בהגשתה למדינה הצהירה “סטנדרד גוארנטי” כי תכבד את תקופת ההקפאה בעת הוצאת הודעות אי־חידוש. אך החברה הדגישה גם עניין נוסף שמעמיק את תחושת הנטישה: למבוטחים שיושפעו יינתנו 75 יום מרגע קבלת ההודעה ועד סיום הכיסוי — ובניגוד לנוהג של חלק מהמבטחים, החברה לא תציע “מסלול תיקון” או “רשימת שיפורים” שיאפשרו ללקוח להפחית סיכון ולהישאר מבוטח. אין אפשרות לשדרג גג, לנקות צמחייה, להוסיף מערכות מיגון או לבצע התאמות שיכולות להפחית סיכון. המסר חד: אין דרך להישאר. אין משא ומתן. אין הזדמנות שנייה.

כאן משבר הביטוח בקליפורניה פוגש את הוויכוח הגדול יותר: מי צריך לשלם את מחיר ההתחממות הגלובלית ואירועי הקיצון? לפי נתונים של “אינשוריפיי” (Insurify), עלות ביטוח הבית הממוצעת בקליפורניה עדיין נמוכה מהממוצע הארצי — אבל הפרמיות עולות, התיאבון לסיכון יורד, וחברות ביטוח טוענות שהרגולציה אינה מאפשרת להן לתמחר סיכון באופן שמכסה הפסדים. בשנים האחרונות מבטחים גדולים צמצמו או עצרו מכירת פוליסות חדשות באזורים בסיכון גבוה — ובין היתר נכללות בכך חברות ענק כמו “סטֵייט פָארם” (State Farm) ו”אולסטֵייט” (Allstate). התוצאה היא לחץ אדיר על “תוכנית פֵייר”, שנועדה להיות פתרון אחרון — לא מערכת חלופית בהיקף של מאות אלפים.

משרד הביטוח של לארה מנסה לקדם רפורמות, ובחודשים האחרונים נרשמו סימנים מסוימים של חזרה חלקית לשוק מצד חברות שהקפיאו פעילות. אך המקרה הנוכחי ממחיש עד כמה השיפור הזה מוגבל: גם כשהחברות “נשארות” רשמית בקליפורניה, הן יכולות להקטין חשיפה בעזרת שינוי קריטריונים שמוציאים אלפי פוליסות קיימות אל מחוץ לתחום. במילים אחרות: אפשר להכריז שהשוק “נפתח מחדש”, ובמקביל לרוקן אותו מבפנים.

עבור התושבים ב”ביג בר לייק”, “לייק ארוהד” ויתר היישובים ההרריים, הבעיה אינה תיאורטית. רבים קנו את בתיהם לפני עשרות שנים, כשאיש לא דיבר על ציוני “פייר־ליין” או על מודלים אלגוריתמיים של סיכון. הם בחרו בנוף, בשקט, בקהילה, בטבע — ועכשיו הם מגלים שהבחירה הזו הופכת אותם לבלתי־כשירים לדיור “נורמלי” מבחינת שוק האשראי. מי שעדיין משלם משכנתא תלוי בביטוח; מי שסיים משכנתא נאלץ לבחור בין הימור מסוכן של חיים ללא כיסוי לבין תשלום פרמיות גבוהות דרך “תוכנית פֵייר” או דרך שוק ביטוח יקר ומורכב של “קוֹוי־עוֹדֵף” (excess and surplus lines), שבו ההגנות לעיתים חלשות יותר והעלות יכולה לטפס במהירות.

ומעל הכול מרחפת השאלה: האם זה רק “מקרה אחד”, או סימן לגל רחב? רבים בענף מודים בשקט שהמקרה של “סטנדרד גוארנטי” עשוי להיות תקדים. אם חברה אחת יכולה לקבל אישור להוציא 72% ממבוטחיה מהתוכנית, חברות אחרות עשויות לבקש לעשות מהלך דומה — במיוחד אם הן רוצות להקטין חשיפה בלי להצהיר רשמית שהן “עזבו את קליפורניה”. כך נוצרת דינמיקה שבה התחרות אינה על השירות או המחיר — אלא על מי מצליח להתרחק מהסיכון מהר יותר.

קליפורניה ניצבת מול משבר כפול: מצד אחד, אי אפשר להשאיר קהילות שלמות ללא ביטוח ולחנוק שוק דיור שממילא יקר ומדמם; מצד שני, אי אפשר לכפות על חברות פרטיות לספוג הפסדים בלתי־ברי קיימא לאורך זמן. עד כה, אין פתרון אחד שמייצר יציבות. ובינתיים, במשחק שבין מודלים של סיכון, רגולציה, ושוק חופשי — מי שמשלם את המחיר הם אנשים רגילים שמגלים שבמקום שבו הם חיים, הביטוח כבר אינו מוצר — אלא פריבילגיה.