על סף משבר עם אירופה: טראמפ מאותת שלא יוותר על גרינלנד — גם במחיר עימות בתוך נאט״ו

נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ מגביר בימים האחרונים את הלחץ על דנמרק ועל הנהגת גרינלנד בסוגיה שנראית יותר ויותר כפרויקט אישי־מדיני: השתלטות אמריקאית על גרינלנד, האי הארקטי הגדול בעולם. בעוד מנהיגים בקופנהגן ובגרינלנד עצמה דוחים את הרעיון כבלתי מתקבל על הדעת, טראמפ ואנשיו ממשיכים להעלות את הטון — ולא שוללים בפועל שימוש בכוח. השאלה שמעסיקה את בירות אירופה ואת וושינגטון כאחת היא פשוטה אך מטרידה: עד כמה רחוק הנשיא האמריקאי מוכן ללכת כדי להשיג את מבוקשו?

בסוף השבוע חזר טראמפ והציג את הדרישה במונחים של “אינטרס קיומי”: ״אנחנו זקוקים לגרינלנד מנקודת מבט של ביטחון לאומי״, אמר. שר החוץ מרקו רוביו, בניסיון לצקת למהלך מעטפת “רציונלית” יותר, אמר למחוקקים כי הממשל יעדיף לקנות את גרינלנד ולא לכבוש אותה — כך דווח בעיתון “וול סטריט ג׳ורנל”. אלא שבמקביל, דוברת הבית הלבן קרוליין לוויט הבהירה שהאופציה הצבאית אינה יורדת מהשולחן: ״השימוש בצבא האמריקאי הוא תמיד אופציה העומדת לרשות המפקד העליון.״

גרינלנד היא טריטוריה אוטונומית בתוך ממלכת דנמרק, השטח הלא־ריבוני הגדול בעולם. שטחה עצום — גדול ממקסיקו או מערב הסעודית — אך אוכלוסייתה מונה כ־56 אלף תושבים בלבד. מיקומה הגאוגרפי הופך אותה לצומת אסטרטגי: בין אמריקה הצפונית לאירופה, בשער הצפוני לאוקיינוס האטלנטי ובקרבת נתיבי השיט הארקטיים המתהווים. במילים אחרות, אם המאה ה־21 היא עידן של תחרות על נתיבי סחר, על משאבים ועל שליטה במרחב — גרינלנד היא אחת הנקודות שבהן התחרות הזו מקבלת צורה מוחשית.

הדחף האמריקאי לאי אינו חדש, אבל הוא מקבל ממדים חדשים תחת טראמפ. התחממות כדור הארץ והפשרת הקרח הארקטי אינם רק אסון סביבתי; הם גם “מהפכה גאופוליטית”: נתיבי שיט חדשים נפתחים בחלקים מהשנה, משך ההפלגה מתקצר, ואוצרות טבע שהיו קבורים תחת קרח הופכים נגישים יותר. באזור הזה רוסיה וסין מגבירות פעילות — והדבר הופך את העניין האמריקאי בגרינלנד להרבה יותר מהצהרה סמלית.

 

בסוף השבוע חזר טראמפ והציג את הדרישה במונחים של “אינטרס קיומי”: ״אנחנו זקוקים לגרינלנד מנקודת מבט של ביטחון לאומי״, אמר. ראש ממשלת דנמרק מטה פרדריקסן דחתה כבר בעבר את רעיון המכירה בתוקף, וגם כעת מנהיגים באי חוזרים ומבהירים שאינם רואים את עצמם כחפץ שניתן להעביר מיד ליד. בעולם האירופי, עצם העלאת האופציה הצבאית נתפסת כתקדים מסוכן — משום שהיא מכניסה איום פנימי לתוך הברית הטרנס־אטלנטית.

 

לארצות הברית יש כבר כיום נוכחות צבאית באי. בסיס החלל בתולה, שהוקם בתקופת המלחמה הקרה, משמש מוקד חשוב למערכות התרעה מוקדמת, לוויינים, ומעקב אחר פעילות במרחב הארקטי. תומכי הקו של טראמפ טוענים ששליטה הדוקה יותר באי תעניק לארה״ב יתרון מכריע בזירה הארקטית מול רוסיה וסין. מבקרים משיבים שהאינטרס הביטחוני האמריקאי כבר ממומש בפועל באמצעות ההסכמים הקיימים — ולכן הרטוריקה על “צורך קיומי” היא מסך עשן שמסתיר יעד פוליטי או אישי.

הטיעון השני הוא כלכלי־תעשייתי: גרינלנד עשירה במינרלים חיוניים, ובהם ליתיום, קובלט ומתכות נדירות — חומרי גלם מרכזיים לתעשיות שבבים, סוללות, מערכות נשק מתקדמות ואנרגיה מתחדשת. בנוסף, קיימות הערכות על פוטנציאל למאגרי נפט וגז. במשך שנים, תנאי האקלים הקיצוניים והגאולוגיה המורכבת הפכו את ההפקה לכמעט בלתי כדאית, אך טכנולוגיה מתקדמת ושינויי אקלים עשויים לשנות את התמונה. עבור וושינגטון, כל תלות בסין בשרשראות אספקה של “מינרלים קריטיים” נתפסת כנקודת תורפה אסטרטגית.

הטיעון השלישי — אולי הנפיץ ביותר — נוגע לסין עצמה. בשנים האחרונות הביעה בייג׳ינג עניין בפרויקטים של תשתיות וכרייה בגרינלנד, והדבר עורר בוושינגטון חשד שמדובר בחדירה הדרגתית לזירה רגישה במיוחד. בממשל האמריקאי רואים בכך לא רק תחרות עסקית, אלא תחרות בין מעצמות על השפעה, מודיעין ויכולת תמרון.

ואולם, ברגע שטראמפ מציב על השולחן אפשרות של לחץ קיצוני ואף כוח, התמונה משתנה: מהלך כזה אינו עוד “קנייה” או “עסקה”, אלא איום על העיקרון שמחזיק את הברית המערבית — שמדינות אינן משנות גבולות בכפייה, ובוודאי לא בתוך אותה מערכת בריתות.

ההיסטוריה מספקת הקשר חשוב. ארצות הברית ניסתה בעבר לרכוש את גרינלנד לפחות פעמיים. בשנת 1867, שר החוץ ויליאם סיוורד בחן רעיון לרכישת האי כחלק מתפיסה של התרחבות צפונה — אותה שנה שבה רכש את אלסקה מרוסיה בעסקה שכונתה אז בזלזול “השיגעון של סיוורד”, והיום נחשבת מהלך אסטרטגי מזהיר. בתקופת מלחמת העולם השנייה, כאשר דנמרק נכבשה בידי גרמניה הנאצית, ארצות הברית הציבה בגרינלנד כוחות צבאיים והפכה אותה בפועל לשטח חיוני להגנה על נתיבי השיט בצפון האטלנטי. לאחר המלחמה, בשנת 1946, בחנה וושינגטון שוב רכישה והציעה 100 מיליון דולר — סכום השווה כיום לכמיליארד וחצי דולר לערך. דנמרק דחתה את ההצעה. במקום זאת, בשנת 1951 חתמו הצדדים על הסכם שאפשר לנוכחות האמריקאית להישאר והעניק לארה״ב מרחב פעולה רחב להפעלת מתקנים צבאיים באי.

כמה “שווה” גרינלנד? כל ניסיון להצמיד לה מחיר הוא כמעט תרגיל תיאורטי. הערכות כלכליות נעות בין כ־12 מיליארד דולר לבין סכומים שמגיעים עד טריליון דולר ויותר — תלוי אם מחשבים בעיקר תוצר, ערך משאבים פוטנציאליים, או חשיבות אסטרטגית. אולם מאז מלחמת העולם השנייה, רכישות טריטוריאליות בין מדינות הפכו נדירות מאוד, משום שהן מתנגשות בעקרונות של ריבונות, זהות לאומית והסדר הבינלאומי המודרני. גבולות, כפי שמזכירים מומחים למשפט בינלאומי, אינם עוד “נכס” שניתן לסחור בו כאילו היה מניה.

כאן נכנס גם המכשול המשפטי־פוליטי המורכב ביותר: מעמדה של גרינלנד בתוך ממלכת דנמרק. בשנת 1979 הוקם בפרלמנט מקומי בגרינלנד, וב־2009 הורחב השלטון העצמי באופן משמעותי. החקיקה קובעת כי כל החלטה על פרישה מממלכת דנמרק היא עניינם של תושבי גרינלנד. לכן, כל ניסיון “להעביר” את האי לידי וושינגטון אינו יכול להיות עסקה דו־צדדית פשוטה בין דנמרק לארה״ב: הוא מצריך תהליך פוליטי פנימי בגרינלנד, הסכמות בין ממשלות, אישור פרלמנטים, וסביר מאוד שגם משאל עם בקרב הגרינלנדים עצמם.

וזה בדיוק מה שמחריף את הטון: כשדנמרק וגרינלנד אומרות “לא למכירה”, האמירה אינה סיסמה אלא ביטוי לעמדה משפטית ופוליטית יציבה. ראש ממשלת דנמרק מטה פרדריקסן דחתה כבר בעבר את רעיון המכירה בתוקף, וגם כעת מנהיגים באי חוזרים ומבהירים שאינם רואים את עצמם כחפץ שניתן להעביר מיד ליד. בעולם האירופי, עצם העלאת האופציה הצבאית נתפסת כתקדים מסוכן — משום שהיא מכניסה איום פנימי לתוך הברית הטרנס־אטלנטית.

החשש באירופה התעצם על רקע אירועים אחרים שיוחסו למדיניות טראמפ: המבצע ללכידת ניקולס מדורו והעברתו לארצות הברית, וכן תקיפה אווירית שביצעו מטוסי קרב אמריקאיים נגד מתקנים גרעיניים חשודים באיראן — צעדים שנתפסים כשבירה של דפוסים זהירים שאפיינו ממשלים קודמים. אם טראמפ מוכן לסטות מכללים לא כתובים בזירות אחרות, שואלים דיפלומטים באירופה, מדוע שלא יסטה גם כאן?

מבחינה צבאית־טכנית, השתלטות על אי עם אוכלוסייה כה קטנה אינה אתגר בלתי אפשרי עבור מעצמה כמו ארצות הברית. אך מבחינה פוליטית, זהו תרחיש כמעט בלתי נתפס: פעולה כוחנית נגד טריטוריה הקשורה למדינה חברה בנאט״ו תהיה פגיעה ישירה באמון, ותעמיד בסימן שאלה את עצם הרעיון של “ברית”. מומחים מזהירים כי זה יהיה מסמר נוסף בארון הקבורה של הקשר הטרנס־אטלנטי, שגם כך מתוח בשל מחלוקות על תקציבי ביטחון, סחר ומדיניות חוץ.

בסופו של דבר, המחלוקת אינה רק על אי קפוא. היא על הסדר העולמי: האם ארצות הברית, שמציגה עצמה כמנהיגת המערב, יכולה לאיים בכוח על שותפה קרובה ועדיין לצפות שהברית תחזיק? האם טראמפ רואה בגרינלנד יעד אסטרטגי “קר” — או אובססיה פוליטית שעלולה לגלוש למשבר דיפלומטי חסר תקדים? התשובה לשאלה הזאת תקבע לא רק את עתיד גרינלנד, אלא גם את יכולתה של הברית המערבית לשרוד את עידן החשדנות, התחרות והכוחניות.