הצעת החוק, “אס־בי 873”, הוגשה בידי הסנטורית אלואיז גומס־רייס, דמוקרטית מסן ברנרדינו. לפי הודעת לשכתה, מטרת ההצעה היא למנוע מסוכני ההגירה הפדרליים לשבש הופעות מתוכננות בבית משפט באמצעות “מעצרים פתאומיים וחסרי הבחנה”. עוד נכתב כי ההצעה נועדה לספק “הבטחות משפטיות” שלפיהן תושבי קליפורניה יהיו מוגנים מפני אכיפת הגירה בתוך שטח בית המשפט ובסביבתו. בלשכת הסנטורית הדגישו כי פרטי ההצעה יגובשו בשבועות הקרובים, אך המסר כבר ברור: קליפורניה מבקשת לשים קו אדום סביב אחד המוסדות המרכזיים של שלטון החוק — בית המשפט.
הצעת החוק, “אס־בי 873”, הוגשה בידי הסנטורית אלואיז גומס־רייס, דמוקרטית מסן ברנרדינו. לפי הודעת לשכתה, מטרת ההצעה היא למנוע מסוכני ההגירה הפדרליים לשבש הופעות מתוכננות בבית משפט באמצעות “מעצרים פתאומיים וחסרי הבחנה”. עוד נכתב כי ההצעה נועדה לספק “הבטחות משפטיות” שלפיהן תושבי קליפורניה יהיו מוגנים מפני אכיפת הגירה בתוך שטח בית המשפט ובסביבתו. בלשכת הסנטורית הדגישו כי פרטי ההצעה יגובשו בשבועות הקרובים, אך המסר כבר ברור: קליפורניה מבקשת לשים קו אדום סביב אחד המוסדות המרכזיים של שלטון החוק — בית המשפט.
ברקע עומדת תופעה שהפכה, לפי מבקריה, ל”נוף חדש” בבתי משפט ברחבי המדינה: מאז כניסתו של טראמפ לתפקיד בשנה שעברה, קציני רשות ההגירה הפדרלית — רשות ההגירה והמכס של ארצות הברית — מרבים לבצע מעצרים לאחר דיונים שאליהם מהגרים נדרשים להגיע. הופעתם של סוכנים, לעיתים רעולי פנים, שממתינים מחוץ לאולמות המשפט, נתפסת בעיני רבים כמעין מארב מתוזמן: המדינה מזמינה אדם להופיע, והממשל הפדרלי הופך את הציות לזימון לטריגר למעצר. מצד הרשויות הפדרליות, מדובר ביעילות: לבית המשפט יש לוח זמנים ידוע, ומי שמופיע שם נמצא במקום ציבורי שניתן לפעול בו. מצד המתנגדים, מדובר בפגיעה כפולה — גם בתהליך המשפטי וגם בתחושת הביטחון הבסיסית של קהילות שלמות.
“אחת מאחריות הליבה של הממשלה היא להגן על אנשים — לא להטיל עליהם אימה,” אמרה גומס־רייס בהודעתה. “קליפורניה לא תיתן לממשלה הפדרלית להפוך אנשים שמנסים להיות שומרי חוק למטרות פוליטיות. להרתיע אנשים מלהגיע לבית משפט הופך את הקהילה שלנו לפחות בטוחה.” מעבר להצהרה הערכית, הטיעון שלה נוגע בלב מנגנון האכיפה והצדק: אם אנשים חוששים להגיע לבית משפט — בין אם הם עדים, מתלוננים, נאשמים או בני משפחה מלווים — מערכת המשפט כולה נפגעת. עדים לפשיעה עלולים להימנע מעדות; נפגעות אלימות במשפחה עלולות להימנע מבקשת צווי הגנה; ומי שזומן לדיון עלול להיעלם מן המערכת במקום להתמודד, מתוך פחד שמחוץ לאולם מחכה לו המעצר. התוצאה, לפי התומכים בהצעה, היא לא “סדר” אלא כאוס סמוי: פחות שיתוף פעולה עם הרשויות, פחות התייצבות, יותר חשש ויותר פשיעה שלא נחקרת עד הסוף.
נציגי רשות ההגירה והמכס לא מסרו תגובה מיידית. דובר של מחוז מרכז קליפורניה במשרד המשפטים האמריקאי הפנה שאלות בנושא לרשות ההגירה עצמה — תגובה שמרמזת על זהירות מוקדמת, אך גם על העובדה שהמאבק צפוי להתרחב מעבר להודעות לעיתונות: אם “אס־בי 873” תאושר בבית המחוקקים של קליפורניה ותיחתם בידי המושל, היא עשויה להוביל לקרב משפטי ישיר בשאלת סמכויות: עד כמה מדינה רשאית להסדיר את המתרחש בשטחי מוסדות המדינה שלה, כאשר מדובר באכיפה שמוגדרת פדרלית.
קליפורניה אינה זרה לעימותים כאלה עם ממשל טראמפ. במשך שנים היא מציבה את עצמה כמדינה שמבקשת להגן על מהגרים חסרי מעמד מפני גירוש, באמצעות חקיקה ומדיניות שמגבילות שיתוף פעולה עם רשויות פדרליות, ומעמידות רשתות הגנה קהילתיות ומשפטיות. מנגד, טראמפ בנה חלק מרכזי מן המותג הפוליטי שלו על הבטחה להחמיר באכיפת ההגירה, כולל גירושים נרחבים של מי שנמצא במדינה באופן בלתי חוקי. הפער העקרוני הזה יוצר עימות מתמשך בין “מדינה כחולה” שמדברת בשפה של זכויות, גישה לקהילה והכלה, לבין ממשל פדרלי שמדבר בשפה של ריבונות, גבולות והרתעה.
בשנה שעברה העבירו מחוקקי קליפורניה את מה שכונה “חוק ללא משטרה חשאית” — חקיקה שמגבילה את האפשרות של אנשי אכיפת חוק לעטות מסכות ברוב המצבים. החוק נתפס כתגובה ישירה לנוהג של סוכני ההגירה להסתיר את זהותם בעת ביצוע מעצרים, ובייחוד לנוכח ביקורת ציבורית על סגנון פעולה שנתפס כמאיים וכמחריף את הטראומה בקהילות. גורמים פדרליים טענו מנגד כי החקיקה אינה חלה על רשויות פדרליות, והוסיפו שסוכנים עוטים מסכות כדי להימנע מהטרדה, מאיומים או מהפיכה למטרות בשל עבודתם.
כאן בדיוק עובר קו השבר המשפטי שצפוי לחזור גם במקרה של “אס־בי 873”: הממשל הפדרלי נשען על עקרון עליונות החוק הפדרלי בתחומים מסוימים, ובהם הגירה. לפי הטיעון הזה, למדינות אין סמכות להתערב באכיפת חוקי הגירה פדרליים — גם אם האכיפה מתקיימת בתוך גבולותיהן, ואפילו אם היא מתבצעת על אדמת בתי משפט מדינתיים. קליפורניה, לעומת זאת, צפויה לטעון כי יש לה סמכות רחבה להסדיר את הסדר הציבורי, את ניהול בתי המשפט ואת הגישה אליהם — וכי אם אכיפת ההגירה הופכת את בית המשפט לזירה מפחידה שמבריחה מתלוננים ועדים, המדינה לא רק רשאית להתערב, אלא מחויבת לכך.
בשדה החברתי ההשלכות כבר מורגשות, כך לפי עורכי דין ופעילים קהילתיים: מעצרים בבתי משפט יוצרים “אפקט מצנן” בקהילות מהגרים. משפחות חוששות להתלוות לדיונים; לקוחות מסרבים להגיע גם כשיש להם עניין משפטי חיוני; ונפגעי פשיעה חוששים לפנות לרשויות. כאשר אדם צריך לבחור בין סיכון מעצר לבין דיווח על תקיפה, כאשר עד צריך לבחור בין עדות לבין חשש שמישהו יעקוב אחריו ביציאה, וכאשר הופעה לדיון הופכת ממעשה של ציות לחוק למהלך שעלול להיגמר במעצר — המערכת כולה מאבדת את אחת ההנחות הבסיסיות שלה: שאנשים יגיעו אליה.
הצעת החוק של גומס־רייס מניחה שתי תפיסות מוסריות־משפטיות זו מול זו. מצד אחד עומדת התפיסה שלפיה המדינה חייבת לאכוף את חוקי ההגירה, ובית משפט הוא מקום “יעיל” לכך משום שהוא מספק נקודת מגע צפויה ומסודרת. מצד שני עומדת התפיסה שלפיה בתי משפט הם מרחב שעל המדינה להגן עליו כמרחב נייטרלי: מקום שבו כל אדם, בלי קשר למעמדו, יכול לבקש צדק או לעמוד מולו — ללא פחד של “מארב”. גומס־רייס, בת למהגרים, מכניסה לתוך הוויכוח גם פרספקטיבה אישית: היא מציגה את החקיקה לא כמרד בסמכות, אלא כניסיון להחזיר לבתי המשפט את תפקידם המקורי — מוסד שמקרב אנשים אל החוק, לא מרחיק אותם ממנו.
השלב הבא יהיה פוליטי ואחריו משפטי. “אס־בי 873” תידרש לעבור את בית המחוקקים של קליפורניה, שבו לדמוקרטים רוב, ולאחר מכן לקבל חתימה של המושל. אם תהפוך לחוק, הסבירות להתנגדות פדרלית גבוהה: עתירות, צווים זמניים, ודיון בשאלה עקרונית על גבולות הסמכות בין מדינה לפדרציה. המאבק עשוי להגיע עד בית המשפט העליון של ארצות הברית, ולהפוך לעוד אבן דרך בדיון על היחסים בין וושינגטון לבין המדינות — ועל השאלה האם אכיפת הגירה רשאית “לכבוש” מרחבים אזרחיים בסיסיים כמו בתי משפט, או שיש גבולות שמדינה יכולה, בשם ביטחון הציבור ושלטון החוק, להגן עליהם.
ועד שהוויכוח יוכרע, המציאות בשטח נשארת טעונה: מהגרים בקליפורניה ממשיכים לחיות בחוסר ודאות, כשהופעה בבית משפט — פעולה שאמורה לייצג ציות לחוק — עלולה להפוך, מבחינתם, לרגע שבו המדינה מפסיקה להיות שומרת סף של צדק והופכת, בפועל, לשער כניסה למעצר.
