עדויות מהקמפוס: “קראו לי נאצי באוניברסיטה” - כך הפכה ישראל למשענת של הסטודנטים היהודים באמריקה

ירושלים – עבור סטודנטים יהודים רבים באוניברסיטאות המובילות בארצות הברית, הקמפוס כבר מזמן אינו רק מרחב אקדמי. הוא הפך לזירה עוינת, טעונה, ולעיתים מאיימת ממש. מאז מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר 2023 והמלחמה שבאה בעקבותיה, חלה החמרה דרמטית בגל האנטישמיות והאנטי־ציונות במוסדות ההשכלה הגבוהה – מהפגנות רועשות וחרמות, דרך השפלה פומבית, ועד לאיומים פיזיים של ממש.

על רקע המציאות הזו, קבוצה של מנהיגי סטודנטים יהודים מאוניברסיטאות מובילות – בהן אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג’לס, אוניברסיטת ברנדייס, אוניברסיטת ראטגרס, אוניברסיטת ייל ואוניברסיטת ניו יורק – הגיעה לישראל למסע אינטנסיבי, טעון רגשית ומכוון מטרה: לראות במו עיניהם את המציאות, להבין את ההקשר ההיסטורי והביטחוני, ולחזור לקמפוסים עם כלים להתמודד עם השנאה, השקרים והדה־לגיטימציה.

 

על רקע המציאות הזו, קבוצה של מנהיגי סטודנטים יהודים מאוניברסיטאות מובילות – בהן אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג’לס, אוניברסיטת ברנדייס, אוניברסיטת ראטגרס, אוניברסיטת ייל ואוניברסיטת ניו יורק – הגיעה לישראל למסע אינטנסיבי, טעון רגשית ומכוון מטרה: לראות במו עיניהם את המציאות, להבין את ההקשר ההיסטורי והביטחוני, ולחזור לקמפוסים עם כלים להתמודד עם השנאה, השקרים והדה־לגיטימציה.

 

המסע אורגן על ידי ארגון אמבסדורס (ambassadors.com), הפועל להכשרת מנהיגות סטודנטיאלית פרו־ישראלית. מייסד הארגון, מייקל אגלש, מסביר כי מטרת הביקור אינה תעמולה – אלא אמת. “כדי שהם יוכלו לחזור לקמפוס בביטחון, ולהפריך את השקרים על ‘רצח עם’, על כך שישראל היא מדינה גזענית – הם צריכים ידע ממקור ראשון. לא סרטון בטיקטוק, לא סיסמה. מציאות”.

הסטודנטים ביקרו באזורים שנפגעו ישירות מהמלחמה: גבול רצועת עזה, קיבוצים חרבים, רמת הגולן ויהודה ושומרון. הם פגשו שורדי טבח, משפחות שכולות, חיילים, אזרחים וגורמי ממשל. “זו נסיעה מאוד אינטנסיבית”, אומר אגלש. “היא נועדה לזעזע – אבל גם לחמש. לשבור תמימות, ולבנות מנהיגות”.

עבור רבים מהמשתתפים, המסע לא היה רק פוליטי – אלא אישי עד כאב. ג’וליה שולמן, סטודנטית ממכללת קונטיקט, מספרת כי האנטי־ציונות חדרה ישירות לכיתות הלימוד. “זה הגיע מהפרופסורים, מהסילבוס, מהשיח. להגיע ליהודה ושומרון, לפגוש אנשים שחיים שם באמת, לראות את השטח – זה היה פוקח עיניים”.

הביקור באזורי ההתיישבות, לדבריה, שבר נרטיבים שהוצגו לה כעובדות. “עמדנו בנקודת תצפית וראינו את כל ישראל – מעזה ועד חיפה. פתאום אתה מבין כמה המדינה קטנה, וכמה השיח בחו”ל מנותק מהמציאות”. ביקור נוסף באתר שילה הקדומה חיזק אצלה תחושת שורשיות. “אי אפשר להתווכח עם חפירות ארכיאולוגיות. זה ידע שלא ניתן למחיקה”.

יואב קאלטר, סטודנט מווירג’יניה טק, מתאר מציאות של מיעוט נרדף. “יש אצלנו קהילה יהודית קטנה מול אוכלוסייה ערבית ומוסלמית גדולה מאוד. לפעמים אתה מרגיש לבד”. אבל דווקא בישראל, הוא אומר, התחזקה בו ההבנה שזו אינה חולשה. “גם ישראל תמיד הייתה מוקפת, ותמיד שרדה. איכות, לא כמות. גם אם אני קול אחד מול מאה – אני יכול להיות רועש יותר”.

עבור יעל רייך, סטודנטית מאוניברסיטת אורגון סטייט, נקודת השבר הגיעה בקמפוס עצמו. “עמדתי בדוכן לזכר 7 באוקטובר, חילקתי פרחים, וקראו לי נאצי. נאצי. על זה שאני מבקשת להחזיר חטופים הביתה”. היא מספרת שהמסע חיזק בה לא רק ידע – אלא חוסן נפשי. “לשמוע סיפורים של אחרים, כולל סטודנטים שהותקפו פיזית או ששרפו להם את בניין הילל – זה גורם לך להבין שאתה חלק ממשהו גדול יותר”.

ביקור בירושלים, ובמיוחד ליד בית הנשיא, הותיר עליה רושם עמוק. “ראיתי שלט שאמר: ‘כל מה שאנחנו רוצים זה לתת לשלום סיכוי’. זה המסר שאני רוצה להעביר. כשאתה נותן פנים אנושיות לסיפור – אנשים מתחילים להקשיב”.

דן גרניק, סטודנט מאוניברסיטת קליפורניה בסנטה ברברה, מתאר מציאות שבה דיבור עברית בקמפוס הפך כמעט לאקט מסוכן. “ברגע ששומעים אותך – זה מתחיל”. אך לדבריו, המסקנה אינה ייאוש. “אי אפשר להביס אנטישמיות. אבל אפשר לבנות חוסן”. הביקור בקיבוץ בארי היה עבורו רגע מכונן. “זה נראה כאילו עברה כאן סופת טורנדו. בתים שרופים, חיים שנקטעו. אחרי זה – אין לך זכות לשתוק”.

בפגישה עם גורמים במשרד החוץ, גרניק הבין שהחזית האקדמית היא חלק ממערכה רחבה יותר. “ישראל נלחמת בשבע חזיתות – והקמפוסים הם החזית השמינית. ועליה אנחנו, הסטודנטים, אחראים”.

אגלש, שפעל בעצמו בקמפוסים כבר בשנות ה־90, מדגיש שהבעיה אינה חדשה. “האנטישמיות תמיד הייתה שם. מה שהשתנה זה המדיה. היום הכול מוקלט, מופץ, מועצם. השנאה קיבלה מגפון”.

המסע הזה, לדבריו, הוא השקעה ארוכת טווח. “סטודנט שחווה את ישראל באמת – חוזר עם סיפור שאי אפשר לנפץ בציוץ”. והסטודנטים אכן חוזרים לקמפוסים עם תחושת שליחות: לא מתוך נאיביות, אלא מתוך הבנה צלולה שהמאבק יהיה קשה, מתמשך – אך חיוני.

בזירה שבה שקרים צוברים תאוצה, והפחד משתיק קולות, הם בוחרים לעמוד זקופים. לא כקורבנות – אלא כמנהיגים.