מעצר בקליק: כך הפכה טכנולוגיית זיהוי הפנים לכלי המרכזי של משטרת ההגירה האמריקאית

עד לא מזמן, מעצר של אדם החשוד בשהייה בלתי חוקית בארצות הברית היה הליך איטי, מורכב ולעיתים מסורבל. סוכני ההגירה נדרשו לאמת זהות באמצעות מסמכים, טביעות אצבע, הצלבות בין מערכות מחשוב שונות ולעיתים גם באמצעות חקירה ממושכת במשמורת. במקרים לא מעטים, רק לאחר שעות או ימים התברר כי האדם שנעצר הוא בעל מעמד חוקי – ולעיתים אף אזרח אמריקאי.

כעת, בעידן כהונתו השנייה של הנשיא דונלד טראמפ, השתנה כללי המשחק. סוכני שירות ההגירה והמכס של ארצות הברית מצוידים בכלי חדש ורב־עוצמה: טכנולוגיית זיהוי פנים ניידת, הפועלת ישירות מהטלפון החכם. די בצילום מהיר של פני אדם ברחוב, בתחנת דלק או במהלך עיכוב שגרתי – ובתוך שניות מתקבלת התאמה למאגרי מידע ממשלתיים, הכוללת לעיתים גם את מעמד ההגירה שלו.

האפליקציה, הקרויה “מובייל פורטיפיי”, הפכה בחודשים האחרונים לחלק בלתי נפרד מהפעילות השוטפת של סוכני ההגירה, על פי עדויות של פקידי ממשל בהווה ובעבר. מה שהיה בעבר תהליך בירוקרטי מורכב, הפך לפעולה כמעט אינסטינקטיבית – כזו שנעשית בלחיצת כפתור.

גורמים בסוכנות טוענים כי מדובר בקפיצת מדרגה משמעותית ביעילות האכיפה. לדבריהם, הטכנולוגיה מצמצמת טעויות, מקצרת הליכים ומפחיתה מקרים שבהם אנשים נעצרים לשווא. אך במקביל, היא מעוררת סערה ציבורית הולכת וגוברת סביב שאלות של פרטיות, פיקוח, שקיפות והיקף השימוש במידע ביומטרי רגיש.

 

גורמים בסוכנות טוענים כי מדובר בקפיצת מדרגה משמעותית ביעילות האכיפה. לדבריהם, הטכנולוגיה מצמצמת טעויות, מקצרת הליכים ומפחיתה מקרים שבהם אנשים נעצרים לשווא. אך במקביל, היא מעוררת סערה ציבורית הולכת וגוברת סביב שאלות של פרטיות, פיקוח, שקיפות והיקף השימוש במידע ביומטרי רגיש.

 

הרקע לחדירה המואצת של הטכנולוגיה נעוץ גם בהיקף התקציבים חסר התקדים שהועברו לסוכנות. בקיץ שעבר אישר הקונגרס תוספת חריגה של 75 מיליארד דולר לתקציב שירות ההגירה והמכס, מעבר לתקציבו השוטף. בכך הפכה הסוכנות לאחת מגופי אכיפת החוק המתוקצבים ביותר בממשל הפדרלי. חלק ניכר מהכספים מופנה לפיתוח, רכישה וניסוי של טכנולוגיות מתקדמות – במטרה לממש את הבטחתו המרכזית של טראמפ להאיץ גירוש המוני של מהגרים.

במסגרת זו, אישרה הסוכנות גם חוזים לפיתוח מערכות סריקת קשתית העין, וכן התקשרויות עם חברות בינה מלאכותית המסייעות באיתור מהגרים באמצעות ניתוח נתונים רחב־היקף. “הבטחת הליבה של הנשיא טראמפ הייתה להגן על ביטחון הציבור ולהסיר איומים פליליים בהיקפים גדולים”, אמר צ’אד וולף, לשעבר שר ביטחון הפנים ויועץ בכיר במכון המדיניות “אמריקה תחילה”. “הטכנולוגיות הללו הופכות משימה מורכבת לכזו שניתן לנהל בפועל”.

בשטח, השינוי מורגש היטב. ביולי האחרון, במהלך פעילות בלייק וורת’ שבפלורידה, נצפו סוכני הגירה מצלמים שני אזרחים מגואטמלה שעוכבו קודם לכן בידי שוטר מדינה. בתוך זמן קצר הציגה האפליקציה נתונים שלפיהם אחד מהם נתקל בעבר במשמר הגבול וקיבל זימון לבית משפט להגירה. במקרה אחר, הסביר אחד הקצינים: “אם מישהו נעצר אי־פעם ויש לנו תמונה שלו באחד המאגרים – נקבל התאמה. זה מיידי”.

האפליקציה מחוברת למספר מאגרי מידע פליליים ומנהליים של הממשל הפדרלי, הכוללים רישומים של מפגשים קודמים עם רשויות ההגירה – החל ממעצרים בגבול הדרומי ועד כניסות חוקיות בנמלי תעופה. על פי מקורות המעורים בפרטים, המערכת מסוגלת להצליב נתונים, לזהות שמות חלופיים, תנועות עבר ואף קשרים חברתיים.

עם זאת, דוברת המשרד לביטחון המולדת של ארצות הברית הכחישה כי האפליקציה עושה שימוש במידע ממדיה חברתית או ממקורות פתוחים לציבור. לדבריה, “השימוש בטכנולוגיה מתבצע אך ורק במסגרת סמכויות חוקיות ברורות, תוך פיקוח פורמלי והגבלות מחמירות על גישה, שימוש ושמירת מידע”.

על אף ההכחשות, הנתונים מדאיגים. על פי גורם ממשלתי, נעשה שימוש בטכנולוגיית זיהוי הפנים של “מובייל פורטיפיי” למעלה ממאה אלף פעמים. הנחיות הסוכנות קובעות כי סוכן אינו זקוק לאישור מיוחד כדי לצלם אדם, והתמונה נשמרת במאגר ממשלתי. היקף כזה של איסוף מידע ביומטרי – הכולל גם אזרחים ותושבים חוקיים – מעורר חששות כבדים בקרב פעילי זכויות אזרח.

“זה כלי שיכול לאפשר סריקה המונית של אנשים במרחב הציבורי, ללא ידיעתם וללא הסכמתם”, מזהירה קייט וויגט, יועצת מדיניות בכירה ב־האיגוד האמריקאי לחירויות אזרח. לדבריה, הבעיה אינה רק בטכנולוגיה עצמה, אלא בהיעדר פיקוח אפקטיבי ובשקיפות חלקית בלבד כלפי הציבור.

בדרך כלל, הכנסת טכנולוגיה ממשלתית הכוללת איסוף מידע אישי מחייבת הכנת “הערכת השפעה על פרטיות” – מסמך המנתח סיכונים ומגבלות. בדיקה עיתונאית העלתה כי לא פורסמה הערכה ייעודית כזו עבור “מובייל פורטיפיי”, עובדה שמחריפה את הביקורת ומעלה שאלות קשות על אופן קבלת ההחלטות.

שורשיה של האפליקציה נטועים דווקא בממשל הקודם. היא פותחה במקור על ידי רשות המכס והגנת הגבול, סוכנות אחות של שירות ההגירה והמכס, ונועדה לשמש חלק ממערכת כניסה־יציאה העוקבת אחר נוסעים בטיסות מסחריות. בתחילה, השימוש בה הוגבל לסוכני משמר הגבול הפועלים סמוך לגבול, אזור שבו חלות הגנות חוקתיות מצומצמות יותר. עורכי דין במשרד לביטחון המולדת התנגדו אז להרחבת השימוש ללב המדינה, מחשש לפסיקות משפטיות שיערערו את חוקיות השיטה כולה.

הקו הזה השתנה עם חזרתו של טראמפ לבית הלבן.

גם בעבר נרשמו תקלות ובעיות בטכנולוגיות דומות. בתקופת ממשל ביידן הופעלה אפליקציה בשם “סי־בי־פי ואן” לקביעת פגישות למהגרים בנקודות כניסה חוקיות, אך עורכי דין ופעילים דיווחו על כשלי זיהוי, במיוחד בקרב בעלי גוון עור כהה. רק לאחר חודשים של תלונות שופר האלגוריתם.

כעת, הדיון הציבורי סביב זיהוי פנים מתרחב מעבר לשאלת ההגירה בלבד. תומכי המדיניות רואים בטכנולוגיה כלי הכרחי לאכיפת חוק ולשמירה על ביטחון לאומי. מתנגדיה מזהירים מפני מדרון חלקלק אל מדינת מעקב, שבה צילום אקראי ברחוב עלול להפוך כל אדם לנתון במאגר ממשלתי.

הממשל הפדרלי ממשיך להשקיע סכומי עתק בזיהוי ביומטרי – מנקודות בידוק בשדות תעופה ועד מערכות מעקב אחר יציאה מהמדינה. היקף החוזים עם חברות טכנולוגיות מעקב זינק בעשור האחרון, והשנה לבדה חצה את רף עשרות מיליוני הדולרים.

השאלה שנותרה פתוחה – ואולי בוערת יותר מאי־פעם – היא כיצד ניתן לאזן בין יעילות אכיפת החוק לבין ההגנה על זכויות יסוד ופרטיות. בעידן שבו די בצילום אחד כדי לקבוע גורל של אדם, הדיון הזה כבר אינו תיאורטי – אלא נוגע בלב היחסים שבין המדינה לאזרח.