
"החגים הם מראה - הם משקפים מי היינו ומה דמיינו שיהיה", כתבה המינג. לדבריה, כשמטפלים באדם עם דמנציה, כל חג דורש תכנון מדוקדק ורגעים שפעם היו מלאים בשמחה הופכים למורכבים. עם זאת, היא מדגישה כי "עדיין יכולה להיות חמימות, עדיין יכולה להיות שמחה - החגים לא נעלמים כשדמנציה נכנסת לחיים, הם פשוט משתנים".

ברוס ויליס ואשתו אמה המינג
המינג, שמגדלת עם ויליס את שתי בנותיהם, נזכרה כיצד בעבר הוא היה "הלב של החג" - זה שהכין פנקייקים, יצא עם הבנות לשלג והביא את האנרגיה הביתית המוכרת. כעת, לדבריה, הדמנציה לא מוחקת את הזיכרונות, אבל "יוצרת פער כואב בין אז לעכשיו". היא הודתה שהעצב מתגנב גם ברגעים קטנים - בזמן קישוט הבית או בשיר שמזכיר זמנים אחרים.
לדבריה, אחד הקשיים הגדולים הוא הלחץ לשדר "נורמליות", בזמן שהרשתות מלאות בתמונות של משפחות מחייכות בפיג'מות תואמות. "כשדמנציה היא חלק מהמשפחה, נורמלי הופך למטרה משתנה", כתבה. "גמישות היא לא ויתור - זו בחירה בחמלה ובמציאות".
בסיום היא עודדה אחרים במצבה לזכור ש"אין כישלון אם הדברים נראים אחרת, יש הסתגלות". היא הוסיפה כי מותר לפשט את החג, לוותר על שלמות מדומיינת ולהבין ש"עצב הוא לא חוסר תודה, אלא ביטוי לאהבה - ושמחה לא חייבת להיות רועשת כדי להיות אמיתית".