לוס אנג'לס: כך נראית מדיניות ההגירה בשטח - הסבתא נעצרה רגע לפני קבלת גרין קארד

לונג ביץ’ – בסוף נובמבר חגגו בבליג’יט “באבלי” קאור ובעלה אמרג’יט סינג 41 שנות נישואים בדירתם בלונג ביץ’. הם החזיקו עוגה מקושטת וחייכו למצלמה, בעוד בתם הצעירה, ג’וטי, מתעדת את הרגע. פחות מעשרה ימים לאחר מכן, חייהם התהפכו באחת: קאור נעצרה על ידי רשות ההגירה והמכס של ארצות הברית במהלך פגישה שגרתית לנטילת טביעות אצבע – בדיוק בשלב הסופי של הליך קבלת מעמד של תושבת קבע.

הזוג חי בארצות הברית מאז 1994. הם הגיעו אליה כהורים לשלושה ילדים קטנים, כמעט ללא אמצעים, לאחר שנמלטו מרדיפות דתיות בהודו בשל היותם סיקים. השנים הראשונות לוו בהליכים משפטיים מתישים לבקשת מקלט, אך בהדרגה הם בנו לעצמם חיים: פתחו מסעדה הודית שהפכה למוסד קהילתי מוכר, עבדו ימים ארוכים, וגידלו ילדים שסיימו לימודים אקדמיים.

“אמא שלי התקשרה אליי בבוקר המעצר והיא נשמעה מאוד לחוצה”, סיפרה ג’וטי קאור. “הלוואי שהייתי נשארת איתה על הקו עוד קצת. בדיעבד, ברור לי שהיא כבר הרגישה שמשהו לא בסדר”. גם הבן הבכור, הרמן סינג, המתגורר כיום בסקרמנטו, חשש מהפגישה. הוא הכיר היטב את הדיווחים על מהגרים שנעצרו במהלך פגישות רשמיות שנקבעו על ידי הרשויות עצמן.

למשפחה לא היה ברור מדוע נדרשה קאור להגיע לפגישה נוספת, שכן טביעות האצבע שלה כבר היו בידי הרשויות. אך במציאות של הליכי הגירה, כפי שתיאר זאת הרמן סינג, מדובר במלכודת: “אם אתה לא מגיע – אתה מסתבך. אם אתה כן מגיע – אתה מסתבך. כך בנויה המערכת, כדי להגיע לתוצאה שהרשויות רוצות”.

 

הזוג חי בארצות הברית מאז 1994. הם הגיעו אליה כהורים לשלושה ילדים קטנים, כמעט ללא אמצעים, לאחר שנמלטו מרדיפות דתיות בהודו בשל היותם סיקים. השנים הראשונות לוו בהליכים משפטיים מתישים לבקשת מקלט, אך בהדרגה הם בנו לעצמם חיים: פתחו מסעדה הודית שהפכה למוסד קהילתי מוכר, עבדו ימים ארוכים, וגידלו ילדים שסיימו לימודים אקדמיים.

 

ב־1 בדצמבר התייצבה קאור לפגישה, ונעצרה במקום. בהמשך הועברה למרכז העיבוד של רשות ההגירה והמכס בעיר אדלנטו. ג’וטי התמוטטה בעבודתה כשקיבלה את הבשורה. מאז, המשפחה מנסה לנהל חיים שהתפרקו בבת אחת: לטפל בעניינים כספיים, לשמור על קשר עם האם הכלואה, ובעיקר – להתמודד עם מחלת הסרטן של האב, שנותר לבדו.

“במובן מסוים זה כמו אבל”, אמר הרמן סינג. “האדם שאתה אוהב עדיין חי, אבל הוא מנותק ממך לחלוטין. אתה לא יכול להגיע אליו כשאתה צריך אותו”. בתוך ימים ספורים התגייסה הקהילה המקומית לעזרת המשפחה: נפתחה מגבית אינטרנטית שגייסה יותר מ־26 אלף דולר, נחתמה עצומה עם אלפי חתימות, וקבוצת אוכל פופולרית בלונג ביץ’ הפיצה את הסיפור, שהגיע עד לשולחנו של חבר הקונגרס רוברט גרסיה.

גרסיה פנה לשירותי האזרחות וההגירה בבקשה לזרז את הטיפול בבקשת הגרין קארד של קאור, לנוכח מצבו הרפואי הדחוף של בעלה. משרדו פנה גם לרשות ההגירה והמכס ולמרכז המעצר באדלנטו בבקשה לשחררה. “הקהילה של לונג ביץ’ זועמת”, אמר. “זה לא אנושי. כך לא מתייחסים לבני אדם”.

סיפורם של קאור וסינג שזור בהיסטוריה כואבת. השניים נישאו ב־1984, השנה שבה התלקחה בהודו אלימות קשה נגד סיקים. באותה שנה הורתה ראש הממשלה אינדירה גנדי על מצור צבאי על האתר הקדוש ביותר לסיקים, אירוע שהסתיים בשפיכות דמים. זמן קצר לאחר מכן נרצחה גנדי בידי שומרי ראש סיקים, וגלי נקמה אלימים שטפו את המדינה. אלפי סיקים נרצחו – אירועים שמחוקקים בקליפורניה הגדירו לימים כרצח עם.

“ההורים שלי ראו חברים, בני דודים ושכנים נעלמים”, סיפר הרמן סינג. “חלקם נמצאו מאוחר יותר מתים”. עשור לאחר מכן עזבו את הודו והיגרו לארצות הברית, בתקווה לחיים של ביטחון וחירות. “זה היה אמור להיות המקום שבו חיים בלי פחד”, אמר הבן. “ועכשיו זה מרגיש כאילו הסיוט חוזר”.

המסעדה שניהלו, “נאטראג’ – המטבח של הודו”, בלב שכונת בלמונט שור בלונג ביץ’, הייתה עבורם כמעט ילד רביעי. אמרג’יט סינג החל כמלצר בסניף אחר, ובהמשך הפכו בני הזוג לפנים של המקום, עבדו לעיתים יותר מ־12 שעות ביום, והאכילו דורות של לקוחות. הם ניהלו את המסעדה עד שפרשו ב־2020. “אמא שלי תמיד דאגה להאכיל את כולם לפני עצמה”, אמרה ג’וטי. “זו הייתה שפת האהבה שלהם – אוכל, קהילה, נתינה”.

כיום, לראשונה זה עשרות שנים, בני הזוג נאלצים לישון בנפרד. במתקן המעצר באדלנטו האורות אינם כבים לעולם, והרעש – בכי של עצירים חדשים, דלתות מתכת – מקשה על השינה. קאור מספרת לילדיה שהיא נרדמת לעיתים רק אחרי שתיים בלילה. ובכל זאת, בתוך התנאים הקשים, היא מצאה גם נחמה מסוימת: אחווה עם נשים אחרות, מכל הגילאים והרקעים, כולל אישה בת 85.

כשביקר הרמן סינג את אמו לראשונה במתקן, שמע את הנשים פורצות בקריאות עידוד. “זה היה רגע מוזר ומרגש”, סיפר. “בתוך מקום כל כך קר, הייתה תחושה של ביחד. הן אומרות: ‘אנחנו בזה יחד’”. לדבריו, אמו אמרה לו שאילולא הנשים שסביבה, היא הייתה שוקעת בדיכאון עמוק.

הסיפור של באבלי קאור אינו רק סיפור משפחתי – אלא עדות חיה למחיר האנושי של מדיניות הגירה נוקשה, שבה הליך בירוקרטי אחד עלול למחוק חיים שלמים שנבנו בעמל, במסירות ובאהבה במשך עשרות שנים.