מהמגרש בלוס אנג’לס אל מדף הפסח: כדורסלן יהודי מסטנפורד בדרך לכבוד הכי אמריקאי־יהודי שיש

כשאימהות יהודיות מדמיינות את עתיד ילדיהן, הן נוטות לחשוב על מקצועות מכובדים ובטוחים: רפואה, משפטים, אקדמיה. אך בקהילה היהודית־אמריקאית יש כבוד אחד סמלי, תרבותי ורגשי, שעולה על כולם – ילד שמופיע על קופסת מצות. לא מדליה, לא גביע, ולא חוזה מקצועני, אלא המקום שבו כל משפחה יהודית תיתקל בך שוב ושוב, על שולחן החג.

בדיוק אל הנקודה הזו עשוי להגיע בני גילר, כדורסלן יהודי שגדל בלוס אנג’לס, בוגר תיכון רולינג הילס פרפ, וכיום שחקן מרכזי בקבוצת אוניברסיטת סטנפורד. גילר הוא אחד המועמדים הבולטים לפרס אל־כייזמן – תחרות שנתית החוגגת מצוינות יהודית בספורט המכללות – שבמרכזה פרס קטן בכסף, ופרס גדול בזהות.

 

עבור מי שלא גדל בבית יהודי אמריקאי, קשה להבין את עומק הסמל. מצות הן מוצר בסיסי בכל חג פסח, ומנישביץ היא מוסד תרבותי של ממש. להופיע על קופסת מצות פירושו להיכנס כמעט לכל בית יהודי במדינה: לסופרמרקטים, לארונות המטבח, לשולחן הסדר. זו תהילה שקטה אך מתמשכת, כזו שסבתות מצביעות עליה בגאווה ונכדים זוכרים.

 

גילר סיים את לימודיו בתיכון כשחקן מצטיין בליגות התיכונים של קליפורניה וזכה בתואר אול־סי־איי־אף, הניתן לשחקנים הבולטים באזור. למרות ההישגים, הוא לא התקבל לסטנפורד כשחקן מלגאי, והצטרף לקבוצת הכדורסל כווק־און – שחקן ללא מלגה, הנדרש להוכיח את עצמו יום־יום, ללא הבטחות וללא רשת ביטחון.

בסטנפורד, מהאוניברסיטאות היוקרתיות והתובעניות בעולם, גילר נדרש לשלב בין לימודים אקדמיים ברמה הגבוהה ביותר ובין מסגרת אימונים תחרותית וקשוחה. במשך שנים הוא נע בין הספסל לרוטציה, התאמן בעקשנות, חיכה להזדמנויות – וניצל כל אחת מהן. בעונתו הנוכחית, שנת הסיום שלו, הוא כבר שחקן חמישייה לגיטימי, עם ממוצע של יותר מעשר נקודות למשחק ותרומה יציבה לקבוצה.

אך לא רק ההתקדמות המקצועית היא שהביאה אותו לכותרות, אלא המועמדות לפרס אל־כייזמן. מדובר בתחרות בחסות חברת מנישביץ, יצרנית המצות המזוהה ביותר עם יהדות ארצות הברית, שנועדה לבחור מדי שנה את הספורטאי היהודי המצטיין במכללות. הפרס כולל מענק כספי של עשרת אלפים דולר – אך בעיקר את הזכות להופיע על מהדורה מיוחדת של קופסת מצות לפסח.

עבור מי שלא גדל בבית יהודי אמריקאי, קשה להבין את עומק הסמל. מצות הן מוצר בסיסי בכל חג פסח, ומנישביץ היא מוסד תרבותי של ממש. להופיע על קופסת מצות פירושו להיכנס כמעט לכל בית יהודי במדינה: לסופרמרקטים, לארונות המטבח, לשולחן הסדר. זו תהילה שקטה אך מתמשכת, כזו שסבתות מצביעות עליה בגאווה ונכדים זוכרים.

ההצבעה לפרס פתוחה לציבור, ומשפחת גילר נרתמה למסע במלוא המרץ. כל מי שמכיר אותו, שיחק נגדו, למד איתו או פשוט מזדהה עם הסיפור, מוזמן להצביע באתר התחרות. המתמודדים הנוספים מגיעים מענפי ספורט שונים וממכללות ברחבי ארצות הברית, ורבים מהם ספורטאים מוערכים – אך רק אחד יזכה בכבוד הייחודי.

מעבר לרגע המשעשע והסמלי, הסיפור של גילר נוגע בנקודה עמוקה יותר. בתקופה שבה אנטישמיות הולכת וגוברת בקמפוסים, וספורטאים יהודים מתמודדים לעיתים עם עוינות גלויה או סמויה, פרס אל־כייזמן מציע נרטיב אחר: חגיגה של זהות יהודית, הצלחה ספורטיבית וגאווה קהילתית, ללא צורך בהתנצלות.

גילר מגלם עבור רבים את החלום היהודי־אמריקאי המוכר: ילד שגדל בקהילה תומכת, מצטיין בספורט, מתקבל לאוניברסיטה מהשורה הראשונה, עובד קשה – ולא מוותר על זהותו. עבורו, קופסת המצות אינה בדיחה, אלא סמל למסלול שלם של התמדה, ערכים ושייכות.

בחודשים הקרובים יוכרז הזוכה. עד אז נותרת שאלה אחת, עם ניחוח קל של פסח: האם בחג הבא, בין מרק העוף לארבעת הבנים, יופיעו פניו של בני גילר על קופסת המצות בסופרמרקט השכונתי?

עבור אמא שלו – כך נדמה – התשובה חשובה לא פחות מכל סל קל.