ארון ריצה עונש של 40 שנה עד מאסר עולם בגין רציחתו של לייבי קלצקי – ילד חרדי מבורו פארק – פשע שטלטל את ברוקלין ואת הקהילה החרדית כולה, ושלח גלי הלם בקהילות יהודיות ברחבי העולם. הוא הודה כי ב־11 ביולי 2011 חטף את הילד כמה רחובות בלבד מביתו בשכונת בורו פארק, לאחר שלייבי יצא לבדו מבית הספר. ארון העלה אותו לרכבו, לקח אותו עמו לחתונה במחוז רוקלנד, ורק לאחר שחזר לדירתו וגילה שהקהילה והמשטרה מנהלות חיפוש נרחב אחר הילד – נכנס לפאניקה.
במהלך משפטו תיארו תובעי מחוז ברוקלין כיצד ארון סימם את הילד, חנק אותו בעזרת מגבת, ביתר את גופתו לגזרים והשליך את חלקי הגופה במקומות שונים. גופתו הקטועה של לייבי נמצאה בתוך מזוודה שהושלכה לפח אשפה ברחוב 20 פינת שדרת פורת' אוֶניו בשכונת פארק סלופ בברוקלין. חלקים נוספים נמצאו במקרר בדירתו של ארון. פרטי הזוועה נצרבו בתודעת הציבור החרדי והכללי כאחד.
במהלך משפטו תיארו תובעי מחוז ברוקלין כיצד ארון סימם את הילד, חנק אותו בעזרת מגבת, ביתר את גופתו לגזרים והשליך את חלקי הגופה במקומות שונים. גופתו הקטועה של לייבי נמצאה בתוך מזוודה שהושלכה לפח אשפה ברחוב 20 פינת שדרת פורת' אוֶניו בשכונת פארק סלופ בברוקלין. חלקים נוספים נמצאו במקרר בדירתו של ארון. פרטי הזוועה נצרבו בתודעת הציבור החרדי והכללי כאחד.
"לקחתי מגבת כדי לחנוק אותו בחדר הצדדי," הודה ארון בחקירתו. "הוא נאבק קצת, אבל בסוף הפסיק לנשום. הייתי בפאניקה מהעלונים. פחדתי להחזיר אותו הביתה." מילותיו היבשות והקרות הדגישו עוד יותר את עומק האכזריות, במיוחד לנוכח העובדה שמדובר ברוצח יהודי, איש מהקהילה עצמה, ולא בזר מבחוץ.
הפשע עורר סערה עצומה בתוך הציבור החרדי בברוקלין. לייבי קלצקי, ילד חסידי מבית חרדי טיפוסי בבורו פארק, יצא באותו יום קיץ למסלול קצר מבית הספר הביתה, לאחר שהוריו נכנעו לבקשתו ללכת בפעם הראשונה בגפו. כעבור שעות אחדות, כשלא שב, החלה דרמה קהילתית נדירה: מאות מתנדבים חרדים הצטרפו לחיפושים, ארגוני הצלה יהודיים התגייסו, מודעות חיפוש נתלו בכל פינה, ותפילות נאמרו בבתי הכנסת. בתוך שעות הפך שמו של לייבי לשם מוכר בכל רחבי הקהילה היהודית בארצות הברית ובישראל.
כאשר האמת המחרידה נחשפה – שהילד נחטף, נרצח ובותר על ידי יהודי חרדי המתגורר אף הוא בבורו פארק – תחושת הבגידה הייתה כמעט בלתי נסבלת. לא מדובר היה רק בפחד "מן הרחוב", אלא באימה מפני "מפלצת מבפנים" – אדם הלובש את אותו לבוש, חי באותה שכונה, ומתפלל באותם רחובות.
אביו של לייבי, נחמן קלצקי, סירב להתייחס לדיווח על מות ארון כאשר "ניו יורק פוסט" פנה אליו ביום חמישי. שתיקתו – גם לאחר 14 שנה – משקפת ככל הנראה את עומק הכאב שלא נחלש. זמן קצר לאחר הרצח הגיש האב תביעה אזרחית נגד ארון ונגד אביו על סך 100 מיליון דולר מכל אחד – סך הכל 200 מיליון דולר – בדרישה לפיצויים עונשיים. בתביעה תואר המעשה כ"פזיז לחלוטין, זדוני ומכוון". לא היה מדובר בציפייה ריאלית לקבל סכומי עתק, אלא בהצהרה מוסרית ומשפטית נגד מי שגרם למשפחה ולקהילה נזק שאינו ניתן למדידה.
דובר מטעם המחלקה למאסר ולפיקוח קהילתי מסר כי ארון הועבר ב־23 באוגוסט מבית הסוהר לבית החולים בשל "מצב רפואי". משפחתו ביקשה לבצע נתיחה לאחר המוות, ונסיבות המוות המדויקות טרם פורסמו. עצם העובדה שהועבר לאשפוז חודשים לפני מותו מצביעה ככל הנראה על מחלה קשה או הידרדרות רפואית ממושכת.
הרצח של לייבי קלצקי הפך לרגע מכונן בתודעה היהודית־אמריקאית. הוא המחיש להורים חרדים ויהודים באשר הם את השבריריות של תחושת הביטחון גם בתוך "שכונות שלנו". בעקבות הפרשה, רבנים, מחנכים וארגונים קהילתיים החלו להדגיש ביתר שאת את נושא הבטיחות לילדים – ליווי מבוגרים, קביעת נקודות מפגש ברורות, חינוך לזהירות מפני זרים, ולעיתים גם מצד מכרים.
הרצח של לייבי קלצקי הפך לרגע מכונן בתודעה היהודית־אמריקאית. הוא המחיש להורים חרדים ויהודים באשר הם את השבריריות של תחושת הביטחון גם בתוך "שכונות שלנו". בעקבות הפרשה, רבנים, מחנכים וארגונים קהילתיים החלו להדגיש ביתר שאת את נושא הבטיחות לילדים – ליווי מבוגרים, קביעת נקודות מפגש ברורות, חינוך לזהירות מפני זרים, ולעיתים גם מצד מכרים.
לוי ארון הוצג בבית המשפט כאדם בעל עבר של התנהגות מוזרה והפרעות נפשיות. עורכי דינו ניסו לטעון לאי־שפיות ולהפחתת אחריותו הפלילית, אך התביעה הדגישה את תכנון המעשים ואת ניסיונות ההסתרה, והח陪עה נדחתה. במסגרת הסדר טיעון הורשע ארון ברצח ובחטיפה ונגזר עליו מאסר של 40 שנה עד מאסר עולם – למעשה, גזר דין שהבטיח כי יסיים את חייו בין כותלי הכלא.
במהלך שנות מאסרו דווח מעת לעת על תקיפות מצדו כלפי סוהרים ועל כך שנדרש להחזיקו בהפרדה מחשש שיותקף על ידי אסירים אחרים – רוצחי ילדים נחשבים ליעד מועדף לנקמה בבתי סוהר. במובנים רבים, גם בתוך המערכת הפלילית עצמה נחשב ארון ל"מוקצה שבמוקצים".
בעבור הקהילה היהודית בבורו פארק ובברוקלין, מות הרוצח אינו סיבה לשמחה, אלא לכל היותר תחושת הקלה חלקית. "המפלצת" אכן מתה בכלא, אך הילד החרדי בן השמונה שנחטף בדרך הביתה מתחת לעיניה של קהילה שלמה – לא ישוב לעולם. זכרו של לייבי קלצקי מלווה עד היום תפילות, שיעורים ויוזמות חינוכיות בנושא שמירת הילדים, בארץ ובתפוצות.
עבור משפחת קלצקי, כמו עבור הורים רבים בקהילה היהודית והישראלית שעוקבים אחר הסיפור הזה כבר למעלה מעשור, מות הרוצח אינו סוף לסיפור – רק עוד שורה כואבת בפרק ארוך של אבל וגעגוע לילד קטן אחד, שהפך לסמל לפגיעוּת של הילדים שלנו ולצורך להתגונן – לצערנו – גם מפני "שלנו".
