עומר שם טוב שחזר מהגיהינום הגיע לקליפורניה ומבקש – תשאלו אותי הכל. הערב הוא בלוס אנג'לס

עומר שם טוב, שנחטף ממסיבת "נובה" ב-7 באוקטובר ושוחרר לאחר 505 ימים בשבי חמאס, הגיע השבוע לאוניברסיטת קליפורניה כדי לשתף את עדותו מהשבי ולפגוש פנים אל פנים סטודנטים שמחזיקים בעמדות אנטי־ישראליות ולעיתים גם אנטישמיות מובהקות. בפני אולם מלא, ובאווירה טעונה, ביקש שם טוב דבר אחד: "תשאלו אותי הכל".

האירוע התקיים ימים ספורים לאחר גל הפגנות אנטי־ישראליות בקמפוסים ברחבי ארצות הברית, ובאוניברסיטת קליפורניה בפרט. הנהלת הקמפוס אפשרה את המפגש תחת אבטחה מוגברת, מתוך תקווה לקדם שיח ישיר בין דוברים ישראלים לבין סטודנטים המבקרים בחריפות את ישראל ואף תומכים בחמאס.

 

שם טוב פתח את דבריו ללא נאום כתוב מראש: "אני לא פוליטיקאי. אני לא נציג של אף ממשלה. אני אדם שהיה 505 ימים בשבי, והדבר היחיד שאני יכול להביא הוא אמת אישית. מי שירצה – ישמע. מי שיכעס – אני מבין. אבל אני פה כדי לדבר, לא כדי לברוח."

 

"אני מספר את מה שראיתי, את מה שחוויתי"

שם טוב פתח את דבריו ללא נאום כתוב מראש:
"אני לא פוליטיקאי. אני לא נציג של אף ממשלה. אני אדם שהיה 505 ימים בשבי, והדבר היחיד שאני יכול להביא הוא אמת אישית. מי שירצה – ישמע. מי שיכעס – אני מבין. אבל אני פה כדי לדבר, לא כדי לברוח."

לדבריו, הפנייה החוזרת שלו לסטודנטים – ביניהם גם פעילים בולטים בקבוצות פרו־פלסטיניות – נועדה ליצור מפגש שאינו מתרחש ברשתות החברתיות או בהפגנות:
"המקום היחיד שבו אפשר לשאול שאלות באמת הוא כאן. לא בטיקטוק, לא בסרטוני תעמולה, אלא פנים אל פנים."

לא מעט סטודנטים בקהל ציינו כי זו הפעם הראשונה שהם שומעים ישירות עדות של חטוף. חלקם הגיעו מתוך סקרנות, אחרים מתוך רצון להתעמת, וחלק קטן העיד כי הגיע "לשמוע את הצד האחר בפעם הראשונה".

מסע ציבורי שמטרתו להזכיר את מי שנותר מאחור

מאז שחרורו עומר שם טוב הפך לקול בולט בקרב משפחות החטופים. הוא נודד בין אירועים ציבוריים בארצות הברית ובאירופה כדי לשמור את הסוגיה בכותרות. לפני כחצי שנה הגיע למשחק בייסבול בבוסטון וזכה למחיאות כפיים ממושכות מהקהל; על נעליו כתב "החזירו את כולם הביתה עכשיו" ובדש בגדו ענדה סיכת החטופים הצהובה.

לפני כחודשיים השתתף בפסטיבל "ברנינג מן" בנבדה, שם נערך טקס זיכרון רחב היקף להנצחת הנרצחים במסיבת "נובה". שם טוב סיפר כי האירוע היה עבורו "רגע של סגירת מעגל, של אומנות ורוחניות במקום שבו הכול התחיל בכאב".

חיבור רוחני חדש: "ביטחון בה' זה לא לוותר – זה להאמין"

מאז חזרו החטופים שוחררו חלקם מדברים בפומבי על תהליכים נפשיים ורוחניים שעברו. שם טוב הוא אחד מהם.

בדצמבר האחרון כתב בעמוד האינסטגרם שלו:
"ביטחון בה' בורא מציאות. ביטחון זה לדעת שגם כשלא רואים את הדרך, מישהו מוביל אותך. זה לא להיות אדיש או להפסיק לנסות – אלא לעשות את ההשתדלות שלך בלב שלם, ולהשאיר את הדאגות בידיים של מי שאוהב אותך באמת."

בפני הסטודנטים בקליפורניה הסביר כי האמונה הייתה עבורו לא פתרון רוחני מופשט, אלא כלי הישרדותי: "היה לי משהו שאחז בי כשאין כלום מסביב. זה לא עניין של דת – זה עניין של תקווה".

שאלות קשות מהקהל – ושקט כבד על החדר

לאחר עדותו נפתח סבב שאלות. בין השואלים היו גם סטודנטים שתמכו בהפגנות נגד ישראל.

אחד מהם שאל: "איך אתה מצפה מאיתנו להזדהות עם סבלך כשאנחנו רואים את מה שקורה בעזה?".
שם טוב ענה:
"אני לא מבקש מכם לבחור צד. אני מבקש שתכירו בעובדה שאני לא סמל. אני בן אדם. הייתי אזרח במסיבה. לא לוחם. נחטפתי רק כי הייתי שם. אפשר לכאוב כמה דברים במקביל."

שאלה אחרת עסקה בהשוואות שמוצגות בקמפוס בין חמאס לבין תנועות התנגדות אחרות בעולם. שם טוב עצר לרגע לפני שהשיב:
"אתם לא צריכים לקבל את העמדה שלי. אבל לפני שאתם משווים – תקשיבו. תראו מה זה אומר להיות בשבי ארגון שדוקר, מרעיב, מחזיק ילדים. אחר כך תסיקו את המסקנות שלכם."

החדר שתק.

 

הערב (חמישי) עומר שם טוב יספר את סיפורו בטמפל סיני בלוס אנג'לס

 

מה אומרים האירועים על האווירה בקמפוסים?

הגעתו של שם טוב לקמפוס המרכזי של אוניברסיטת קליפורניה לא הייתה מובנת מאליה. בחודשים האחרונים נרשמו באוניברסיטה הפגנות, חסימות מבנים ואיומים על סטודנטים יהודים. הורים רבים דרשו להגביר את האבטחה, וחברי סגל התריעו מפני "שפה של דה־הומניזציה ודה־לגיטימציה של יהודים".

בצל המתח הזה, האוניברסיטה דווקא בחרה לקדם דיאלוג ישיר. בהודעה רשמית נמסר:
"אנחנו מחויבים לאפשר מרחב שבו סטודנטים יוכלו לשמוע עדויות אישיות גם אם הן מורכבות. הסיפור האנושי הוא חלק מהלימוד."

הדהוד בינלאומי וקול פנימי מאוד

המסע של עומר שם טוב מושך תשומת לב רבה בתקשורת הבינלאומית. אך מעבר לפוליטיקה, למחלוקת ולאידיאולוגיה, הוא מנסה לשמור על צניעות של מי שהחיים שלו נעצרו ל־505 ימים והחלו מחדש.

"אחרי מה שעברתי, אני לא יכול לשתוק", אמר בקליפורניה. "אבל אני גם לא יכול לכעוס על מי שלא מבין. באתי לדבר, לא לנצח בוויכוח."

ביציאה מהאולם ניגשו אליו סטודנטים שביקשו לחבק, אחרים ביקשו להצטלם, וחלק ביקשו… להמשיך לשאול.

כי גבולות פוליטיים אפשר לחצות בהרבה דרכים – אבל לפעמים, כמו שאמר שם טוב, הכול מתחיל בשיחה אחת.