
בעבר, רק העשירים ביותר יכלו להרשות לעצמם "חיים מעבר לים". אך כיום, אמריקאים בעלי הכנסה ממוצעת מגלים כי באזורים רבים בעולם – מפורטוגל ועד פנמה – הם יכולים לחיות טוב יותר ובפחות כסף.
לא מדובר ב"דרכונים זהב" יוקרתיים במדינות כמו מלטה או באיים הקריביים, אלא באשרות תושבות פשוטות וזמינות, שמיועדות לאנשים עובדים המחפשים יציבות, חופש כלכלי ואיכות חיים.
"זו 'תוכנית ב׳'," מסביר אנדרו הנדרסון, מייסד חברת הייעוץ הגלובלית נוֹמַד קפיטליסט. "אנשים קונים שקט נפשי – את היכולת לבחור היכן לגור, איך להתמסות, ואיזה סוג חיים לבנות לעצמם."

בעבר, רק העשירים ביותר יכלו להרשות לעצמם "חיים מעבר לים". אך כיום, אמריקאים בעלי הכנסה ממוצעת מגלים כי באזורים רבים בעולם – מפורטוגל ועד פנמה – הם יכולים לחיות טוב יותר ובפחות כסף.
לפי התוכנית הפדרלית לסיוע בבחירות של משרד ההגנה האמריקאי, בשנת 2022 חיו מחוץ לארצות הברית כ־4.4 מיליון אמריקאים – עלייה של 42% מאז 2010. מדובר בזינוק חד, שמעיד על מגמה מתרחבת ועמוקה.
דיוויד קונזי, מנהל בכיר בחברת הייעוץ קריאייטיב פלאנינג אינטרנשיונל ממדינת ויסקונסין, מספר כי השינוי ניכר היטב בשטח.
"לפני 2015 כמעט לא פנו אלינו אנשים עם תוכניות לעבור לחו"ל. היום זה הפך לשגרה," הוא אומר. "ניהול הון חוצה גבולות הפך להכרח, לא לרעיון אקזוטי."
לדבריו, החברה מקבלת פניות יומיומיות ממורים, מהנדסים ובעלי עסקים קטנים שמבינים שהדולר שלהם שווה יותר מעבר לים.
"מה שהתחיל כטפטוף של פורשים הפך לגל שלם," הוא אומר. "אנשים מתקשרים ואומרים: 'מעולם לא חשבתי לעזוב את אמריקה – אני פשוט רוצה חיים טובים יותר. לאן כדאי לי ללכת?'"
המגמה אינה מוגבלת לגיל הפרישה.
צעירים רבים מנצלים את האפשרות לעבוד מרחוק כדי לעבור למדינות זולות יותר.
"במהלך מגפת הקורונה, אנשים גילו שארצות הברית אינה חופשית או משתלמת כפי שחשבו," מסביר הנדרסון. "יש מי שמונעים משיקולי מיסוי – גם בעלי שכר ממוצע בערים כמו ניו יורק משלמים הון. אחרים פשוט מחפשים שמש, מרחב ועלויות נמוכות."
הנדרסון ממליץ ללקוחותיו לגוון את מקום מגוריהם בדיוק כפי שהם מגוונים את תיק ההשקעות שלהם.
"אם אתה עשיר – תקנה כמה ויזות זהב. אם אתה ממעמד הביניים – תשיג כמה אשרות תושבות פשוטות: אחת באמריקה הלטינית, אחת באירופה. הכול עניין של בחירה."
בניגוד לדימוי, מעבר לחו"ל אינו יקר במיוחד – וגם לא מחייב ויתור על אזרחות אמריקאית.
"רוב האנשים לא צריכים דרכון נוסף – רק אישור תושבות," אומר קונזי. "אין צורך להשקיע חצי מיליון דולר. לעיתים מספיקה ויזת פרישה פשוטה או אשרה על בסיס הכנסה."
לדוגמה, בפורטוגל ניתן לקבל את "ויזת D7" על בסיס הכנסה יציבה של כ־9,000 עד 12,000 דולר בשנה בלבד.
בפנמה, תוכנית "פנסיונדו" מקבלת בברכה פורשים עם הכנסה חודשית של כ־1,000 דולר.
מקסיקו מציעה ויזת תושבות זמנית למי שמרוויח כ־4,000 דולר בחודש או מחזיק בחיסכון של כ־80,000 דולר.
"התוכניות האלה מאפשרות לחיות בנוחות על משכורת אמריקאית צנועה," אומר הנדרסון. "במדינות כמו מלזיה או גאורגיה הנדל״ן זול, שירותי הבריאות טובים, ואפשר לשמור על רמת חיים שהייתה עולה כפול או פי שלושה בארצות הברית."
עם זאת, החיים בחו"ל אינם חפים מקשיים.
החוק האמריקאי מחייב אזרחים לדווח על הכנסותיהם גם אם הם מתגוררים בחו"ל – ולעיתים עלויות הציות למס האמריקאי גבוהות.
"מי שעובר לפורטוגל במסגרת ויזת D7, לדוגמה, נדרש להגיש דוחות מס גם שם וגם בארצות הברית," מסביר עורך הדין דיוויד לספרנס ממשרד לספרנס אסושייטס.
"פורטוגל גובה את המס בפועל, אך ארצות הברית מעניקה זיכוי כדי למנוע מיסוי כפול."
ועדיין – הפער בעלויות המחיה עצום.
בפורטוגל ביטוח בריאות פרטי עולה שבריר מהמחירים בארצות הברית; בפנמה ניתן לשכור דירת חוף בפחות מ־1,000 דולר לחודש; ובאמריקה הלטינית או מזרח אירופה מצרכים, טיפול בילדים ותחבורה עולים לעיתים שליש מהעלות האמריקאית.
קונזי מגדיר את התופעה כ"ארביטראז' גיאוגרפי למעמד הביניים" – ניצול של פערי מחירים בין מדינות כדי לשפר את איכות החיים.
בעבור רבים, זו הדרך היחידה להשיג ביטחון כלכלי אמיתי ולחיות ללא לחץ מתמיד.
המגמה הזו מסמנת תפנית בתפיסת העולם האמריקאית:
החלום האמריקאי כבר איננו יעד יחיד – העולם כולו הפך למגרש משחקים פתוח עבור מי שמוכנים לשנות מקום כדי למצוא חיים טובים יותר.