איש העסקים המהימן התגלה כנוכל: תושבי עיירה אמריקאית איבדו 95 מיליון דולר

במשך עשורים היה מרשל האיש שאליו פנו תושבי המילטון, עיירה קטנה בצפון מדינת ניו יורק, כשרצו להשקיע את כספם מבלי "להוציא אותו מהקהילה". מהמשרד המצועצע שלו בלב הכפר, במרחק קצר מאוניברסיטת קולגייט, הוא הכין דוחות מס, מכר ביטוחים – ובעיקר ניהל את "קרן ה-8%", שהבטיחה תשואה שנתית של 8% בלי קשר למה שקורה בשוק ההון.

הלקוחות הפיצו את הבשורה מפה לאוזן. "יש לכם חיסכון לפנסיה? תנו לברט לנהל אותו", הייתה ההמלצה. הכסף, כך סיפר להם, הושקע בנדל"ן מקומי מניב – והבטיח צמיחה מהירה יותר מכל פיקדון בנקאי.

האיש שכולם סמכו עליו

מרשל הקרין אמינות ועממיות. הוא חילק שקיות מתנה עם סירופ מייפל, חמוצים ודבש מקומי, ועל הצנצנות הופיעו משפטי פרסום קלילים כמו: "אל תהיו טיפשים – לכיסוי ביטוח נאות התקשרו למיילס ב. מרשל".

"הוא תמיד סיפר לך מי עוד השקיע אצלו", סיפרה כריסטין קוריגן, לקוחה ותיקה. "כנסיות, תחנות כיבוי, רופאים... אז את חושבת לעצמך: אם כל האנשים החכמים האלה שמים את הכסף שלהם אצלו, מי אני שאפקפק?"

אבל ב-2023 הכול קרס. מרשל חב כמעט 95 מיליון דולר לכ-1,000 אנשים וארגונים כשהגיש בקשה להגנת פשיטת רגל, לפי מסמכי הנאמן.

 

ההיקף קטן בהרבה מהונאת הענק של ברני מיידוף, אבל עבור עיירה אוניברסיטאית עם כ-6,400 תושבים, הנזק עצום. רבים מהמשקיעים היו פרופסורים, עובדים פשוטים ופנסיונרים – שחלקם איבדו את כל חסכונות חייהם. כריסטין קוריגן ובעלה, בעלי מסעדה בעיר סמוכה, הפסידו כ-1.5 מיליון דולר

 

הקץ המר

בקיץ האחרון, כשהוא בן 73, הוגש נגדו כתב אישום בטענה שעסק ההשקעות שלו לא היה אלא תוכנית פונזי. אם יורשע, הוא עלול לעמוד בפני עונש מאסר ממושך. סנגוריו סירבו להגיב.

ההיקף קטן בהרבה מהונאת הענק של ברני מיידוף, אבל עבור עיירה אוניברסיטאית עם כ-6,400 תושבים, הנזק עצום. רבים מהמשקיעים היו פרופסורים, עובדים פשוטים ופנסיונרים – שחלקם איבדו את כל חסכונות חייהם.

קוריגן ובעלה, בעלי מסעדה בעיר סמוכה, הפסידו כ-1.5 מיליון דולר. דניס סאליבן, עובד מקומי, איבד כ-40 אלף דולר. "אתה מסתכל אחרת על החיים אחרי דבר כזה", אמר. "זה גורם לך לשאול: במי בכלל אפשר לבטוח?"

עמוד התווך שהפך לנוכל

מרשל ואשתו התגוררו בבית ויקטוריאני בלב המילטון, לא רחוק מהמשרד. בנוסף לעסקי הביטוח והמסים, הוא החזיק ביותר מ-100 דירות להשכרה, ניהל מחסן לאחסון עצמי ואף בית דפוס. הוריו ניהלו בעבר עסק נדל"ן וביטוח מקומי, ושם המשפחה נחשב מכובד בעיירה.

הוא החל לאסוף כספים בשנות ה-80 כדי לרכוש ולתחזק נכסי נדל"ן. המשקיעים קיבלו שטרי חוב, שניתן היה לפרוע בהודעה מוקדמת של 30 יום. במשך שנים הכול עבד כשורה: הריבית שולמה, משיכות כובדו, והמעגל הלך וגדל.

"כולם נסחפו לתוך זה", נזכר סאליבן. "ההורים שלי השקיעו, אחר כך אני, אחר כך הארוסה שלי, אחר כך הבת שלה, אחר כך הבן שלי – אפילו מועדון הסנומוביל שלנו".

התשואה של 8% לא נראתה חריגה בשנות ה-80, תקופה של ריביות גבוהות. אך כששיעורי הריבית במשק ירדו, ההבטחה נעשתה יוצאת דופן. מרשל טען בבית המשפט כי האמין שעליית ערך הנדל"ן שלו תכסה את החובות. "זה כמובן שקר עכשיו", הודה במסמכי פשיטת הרגל, "אבל כך חשבתי תמיד".

התמונה מתבהרת

ב-2023 חדל הכסף לזרום. מרשל פנה לבית המשפט לפשיטת רגל לפי פרק 11, והצהיר על חובות בהיקף של יותר מ-90 מיליון דולר לעומת נכסים בשווי 21.5 מיליון בלבד – רובם נדל"ן.

הנאמן, פרד סטיבנס, קבע כי כבר ב-2011 השתמש מרשל בכספי משקיעים חדשים כדי לשלם לותיקים – סימן היכר של תוכנית פונזי. עוד נטען כי הציג מצגי שווא על רווחיות עסקי הנדל"ן שלו, ואף הנחה את עובדיו להפיק דוחות מזויפים על יתרות וריביות.

כעת מעריכים המשקיעים כי יקבלו חזרה רק כ-5.4 סנט לכל דולר. המשפט עדיין מתנהל, ומרשל מכחיש את כל האישומים נגדו – ובהם גניבה גדולה והונאת ניירות ערך.