טהראנג'לס בחרדה: איראנים-אמריקאים צופים במלחמה מרחוק

אור השמש של אחר הצהריים מקרין על שדרות ווסטווד בלוס אנג'לס, יוצר סביבה לא הולמת למחשבותיו הכבדות של מסעוד ולי-פור. בישיבתו בתוך חנות הספרים שלו במערב לוס אנג'לס ביום שלישי, הוא התבונן בהרס שמתחולל במרחק של יותר מ-12,000 קילומטר באיראן מולדתו.

"מישהו תקף את המדינה שלי", אמר ולי-פור על הפצצות ישראל באיראן שהחלו ביום שישי.

בתוך חנות הספרים "כתבסרא", ספרים עבים בכריכת עור מתנשאים גבוה על המדפים. יצירות קליגרפיה פרסית ממוסגרות על הקירות מעוררות תחושת נצחיות. ולי-פור מספר שהוא מתנגד למשטר האיראני, אך אינו רוצה לראות את מדינת מולדתו מופצצת.

ולי-פור, אזרח אמריקאי, השלים עם האפשרות שארצות הברית תצטרף למלחמת ישראל נגד איראן. עבורו, זו לא תהיה שאלה של נאמנויות.

"אם יש קרב בין הורים, אמא ואבא, האם אני בוחר צד או אומר 'בסדר, אני אדבר איתם כדי למצוא פתרון?'" הוא שאל.

ביום שלישי, באחת הקהילות האיראניות-אמריקאיות הכי תוססות בארצות הברית, אי-ודאות וחרדה ריחפו בקרב התושבים, בעוד איראן וישראל המשיכו ביום נוסף של לחימה עזה. ווסטווד, שכונה בצד המערבי של לוס אנג'לס סמוך לקמפוס של UCLA, היא ביתה של הקהילה האיראנית הגדולה ביותר מחוץ לאיראן. השכונה קיבלה שמות רבים, כולל "כיכר פרס", "פרס הקטנה", "טהראן הקטנה" ו"טהראנג'לס" - שילוב של טהראן ולוס אנג'לס.

ווסטווד, שכונה בצד המערבי של לוס אנג'לס סמוך לקמפוס של UCLA, היא ביתה של הקהילה האיראנית הגדולה ביותר מחוץ לאיראן. השכונה קיבלה שמות רבים, כולל "כיכר פרס", "פרס הקטנה", "טהראן הקטנה" ו"טהראנג'לס" - שילוב של טהראן ולוס אנג'לס

לאחר שהנשיא טראמפ רמז שארצות הברית יכולה להיכנס לסכסוך נגד איראן, התגובה בקרב האיראנים-אמריקאים בווסטווד הייתה תערובת של מורת רוח, דאגה ותקווה לסיום אפשרי של המשטר האסלאמי.

חלק מתושבי השכונה חששו שהסכסוך יכול לפלג את הקהילה. היו כאלה, כולל איראנים יהודים רבים, שתמכו במסע ההפצצות של ישראל כדרך לגיטימית לסיים את שלטונו של האיאטולה עלי ח'מינאי. והיו כאלה שאמרו שהם מאמינים ששינוי משטר לא צריך לבוא על חשבון חיים חפים מפשע.

התקפות ישראל הרגו לפחות 224 אנשים באיראן, לפי משרד הבריאות של המדינה, ופצעו יותר מ-1,400 אנשים. התקפות תגמול של איראן הרגו לפחות 24 אנשים בישראל, שזוהו כאזרחים, עם כ-600 פצועים.

ביום שלישי בערב, גבר שוחח בטלפון עם חמיו כשהגיע ל"פינק אורכיד", מאפייה מזרח תיכונית בווסטווד. האיש ביקש שלא ייכתב שמו המלא, מחשש לתגמול מצד הממשלה האיראנית אם יחזור לאיראן.

כשהפינויים התעצמו בטהראן, חמיו של האיש היה בין הנתקעים שם. "אנחנו דואגים למשפחות, לאנשים שלנו", אמר האיש, והוסיף: "חלק מהאנשים לא הצליחו להתארגן, או שהם מבוגרים מדי, או שהם לא יכלו לעזוב מוקדם מספיק ואז נתקלו בבעיות דלק".

למרות שאינו רוחש שום אהדה לממשלה ולמנהיגים הצבאיים שנהרגו בתקיפות ישראל, הדאגה העיקרית שלו הייתה לביטחונם של האזרחים.

"אני רק מקווה שכשהם שוקלים תקיפות אוויריות על מערב טהראן וערים מגורים אחרות, הם ישקלו את העובדה שלהרבה אנשים אין כבר מכוניות, אחרי 40 שנה של סנקציות", אמר האיש. "להרבה אנשים אין מכוניות או אמצעים לעזוב. אז זה לא פשוט כמו פשוט להגיד לאנשים לקום וללכת".

מתוך כ-400,000 מהגרים יילידי איראן החיים בארצות הברית, יותר משליש חיים באזור לוס אנג'לס. רבים חיים באזור ווסטווד, אך אחרים חיים ברחבי מערב לוס אנג'לס, כולל בבוורלי הילס, שם איראנים-אמריקאים לא רק השתרשו אלא גם הקימו כוח פוליטי.

שרונה נזריאן, ראשת עיריית בוורלי הילס, ברחה מאיראן עם משפחתה ב-1979, בחיפוש אחר מקלט מרדיפות דתיות כיהודים איראנים, וחיה בבוורלי הילס כבר יותר מ-30 שנה. נזריאן היא האישה האיראנית-אמריקאית הראשונה המכהנת כראשת עיריית העיר.

בהצהרה, נזריאן אמרה שהיא חשה נדחפת להתבטא על המתחים בין ישראל לאיראן, והביעה אהדה לאזרחים חפים מפשע.

"חשוב לזכור: הסכסוך של ישראל אינו עם העם האיראני", אמרה נזריאן. "למעשה, לעמי ישראל ואיראן יש היסטוריה ארוכה ועשירה של ידידות החל מתקופתו של כורש הגדול. העם האיראני סבל עמוקות תחת משטר שבידד אותו מהעולם והעמיד אותו בסכנה".

הקהילה בווסטווד מתמודדת עם דילמות מורכבות. בעוד שחלק מהתושבים רואים בהתקפות הישראליות הזדמנות להפיל את המשטר האיראני, אחרים חוששים מהמחיר האנושי. הפילוג הזה משקף את המורכבות של זהות כפולה - אמריקאית ואיראנית.

"אנחנו כאן, אבל הלב שלנו שם", אמר תושב נוסף שלא רצה להזדהות. "זה קשה לראות את המקום שבו נולדת מופצץ, גם אם אתה לא מסכים עם הממשלה שלו".

הסכסוך המתמשך משאיר את הקהילה בווסטווד במצב של המתנה מתוחה, צופה מרחוק בעוד העתיד של מולדתם התרבותית תלוי על הכף. עבור רבים, זוהי תקופה של הרהורים עמוקים על משמעות הבית, הזהות והנאמנות בעידן של סכסוך גלובלי.

התקווה הגדולה היא שהעימות יביא לשינוי חיובי באיראן, אך בלי לגבות מחיר כבד מדי מהעם האיראני שכבר מתמודד עם קשיים כלכליים וחברתיים קשים במשך עשרות שנים של סנקציות ודיכוי.