מתעלה על המקור: העיבוד החדש ל״סיפור הפרברים״

 כמו כל קלאסיקה טובה, ההמלצה הרווחת היא לא לגעת בה, ולהשאיר אותה כפי שהיא. מדובר על חוקיות שתקפה כנראה לכל יצירת אמנות, שיר, סיפור, ציור, ובטח גם סרט. אך סטיבן ספילברג החליט ללכת על כל הקופה, ולעשות עיבוד חדש ומרענן לאחת מהיצירות המיתולוגיות והחשובות בקולנוע ההוליוודי, ״סיפור הפרברים״. 

המחזמר האהוב רץ על הבמות במשך שנים ארוכות, מאז שיצא לראשונה לאוויר העולם אי שם בשנת 1957, וזכה לעיבוד קולנועי ראשון בשנת 1961, אשר הצליח לגרוף כמה פסלוני אוסקר. כעת, בעיבוד החדש של ספילברג, הכל נראה מהודק יותר, רלוונטי יותר, ולמעשה, פשוט טוב יותר. הוא מצליח לתקן כמה מהפגמים הבולטים ביותר שהיו ביצירה, וזה לחלוטין נזקף לזכותו. 

העלילה עוסקת בסיפור אהבה המתרחש בניו יורק על רקע יריבות גזענית בין שתי כנופיות רחוב. אך בעיבוד החדש הגיבורים אסרטיבים יותר, מאופיינים יותר ואותנטיים יותר, בעיקר דמותה של מריה, שמבחורה צעירה עדינה ושקטה, הופכת להיות אישה דעתנית וסוחפת. כך שהיא פוגשת בטוני לראשונה (בנשף ריקודים) היא זו שעושה את הצעד הראשון.

ספילברג מצליח להפוך את המיוזיקל הזה לרלוונטי למאה ה-21 ומשלב בתוכו לא רק מוסיקה מהפנטת וסוחפת, אלא גם בימוי חדשני וצילום שמצליח להפוך את כל היצירה הזו לחד פעמית. כמו כן, העיבוד החדש דוגל במגוון אתני, כך שהדמויות אמינות יותר וכתוצאה מכך, גם הסרט כולו.

כמובן שהשירים המקוריים עדיין מקבלים את כבודם, אך הם זוכים לעיבודים חדשים, טובים וחכמים יותר, אשר עטופים בכוריאוגרפיה נהדרת של ג׳סטין פק, הידוע בתור אחד האמנים העסוקים והמבוקשים ביותר בתעשייה. ״סיפור הפרברים״ נע כאמור בין רחובות ניו יורק, ומצליח לשמור על איזון מופלא בין תיאטרליות לבין ריאליזם, הישג מרשים נוסף לזכותו של ספילברג.

לבסוף, מצליח ספילברג לעשות את הבלתי אפשרי ולהעניק לקלאסיקה הזו עיבוד קולנועי מרשים, כזה השומר על הפיטיות, התיאטרליות, והדרמה, לצד הרבה חוכמה ועדינות, שפה יומיומית ותפאורה עדכנית. המלחין והפזמונאי סטיבן סונדהיים, אשר היה אחראי על המוזיקה של המחזמר המקורי, הספיק לראות את העיבוד של ספילברג לפני שהלך לעולמו, ואישר כי ספילברג אכן עשה עבודה טובה.