מותחן פשוט, טוב ולא מתיימר: ״הקופסה השחורה״

המותן הצרפתי החדש עוקב אחר מתייה, חוקר בסוכנות לבטיחות תעופה אזרחית, אשר חלם להיות טייס, אך בעקבות ראייה לקויה, מצא את עצמו בארגון האפרורי בו הוא עובד. במסגרת תפקידו, מאזין מתייה להקלטות כלי טייס אשר היו מעורבים בתאונות. 

כבר בתחילתו של הסרט אנו עדים לתאונה המדוברת, המתרחשת עם מטוס שעושה את דרכו מדובאי לפריז. הלוקיישן הצפוף, הפרנואי, הקלסטרופובי של המטוס מצליח להכניס את הצופה כבר בדקות הראשונות להלך הרוח של הסרט כולו. 

ואז, בלי להבין בדיוק למה ואיך, המטוס מתרסק על הרי האלפים, וכל הנוסעים (300) שהיו בו, נהרגים במקום. על בסיס מה ששומע מתייה בהקלטה המדוברת, תתחיל החקירה המורכבת, שלמעשה תלווה את כל הסרט, מתחילתו ועד סופו. 

כישרונו יוצא הדופן של מתייה מאפשר לו לאבחן את הדקויות הקטנות והעדינות ביותר בהקלטה, ובכך גם לדגדג את האגו של הבוס שלו, מה שמוביל להרחקתו של מתייה מהחקירה. אשתו, שהיא בעצמה חוקרת באותו ארגון, נאלצת להתמודד עם תסכולו של מתייה, כאשר היא בעיקר עסוקה בקידום הקריירה שלה.

כך למעשה נותר מתייה לבד במערכה, מתוסכל ומאוכזב, עד שמנהל הסוכנות, פיליפ, מזמין אותו לפגישה. באותה פגישה בין השניים, מתגלה כי הבוס של מתייה נעלם, בלי להותיר עקבות. מנקודה זו והלאה, הופך מתייה לגיבור של כל החקירה הזו, ודי מהר הוא מגלה חשוד פוטנציאלי: טרוריסט מוסלמי.

הסרט כולו עובר דרך נקודת המבט של מתייה, כך שהקו המפקיד בין מציאות לדמיון הופך מטושטש יותר ויותר. אך מתח זה מצליח להחדיר בצופה תחושת אי נוחות נעימה וסוחפת, וכך, מבעד לעיניים של מתייה, ניתן לחוות את הפרטים, המידע, החיים, בדרכו הייחודית. 

מה שגורם לכל זה לעבוד, ולא לייגע או להתיש את הצופה תוך זמן קצר הוא שני אלמנטים מהותיים ואולי הנקודות החזקות ביותר בסרט, הצילום והבימוי. גוזלן מצליח לעשות עבודה חכמה, מרשימה ועדינה, כזו שמצליחה לגייס את הצופה מהדקה הראשונה של הסרט, ועד לסופו.