דוגמאות המוחדרות לראש ילדינו מההיסטוריה הגרמנית (בעודם נשלטים בידי מחוקק השואב השראה מגרמנים) בעזרת התקשורת ומערכת החינוך אמורות לייאש את הפרולטרים מליטול אחריות על גורלם, לחוקק את חוקיהם, ולמשול בחייהם.

מטרתם להכניע את העבד, להזכיר לתת-מודע הקולקטיבי כמה האדם רשע בליבו, לעוות את המיתוס, ולומר כי 'בעם היהודי טמון יסוד רצחני ומשוגע ואף אפשרות לנאציזם' שבהמ"ש גואל ושומר עליו מעצמו.

רק ככה ישכיחו מהם את מטרתם האמיתית את ייעודם בעולם.

בין אם דמוקרטי או לא ביהמ"ש נועד להגן על העם מעצמו כילד הזקוק להגנת ההורה.

עוד על האירוניה והרשעות שבעמדה ניהליסטית זו בהמשך.

העובדה שכל משטר טוטליטרי באירופה נעזר בביהמ"ש חזק לא ידועה לעם הסומך ידיו על מנצלי היעדר תודעת השחרור שלו עצמו.

טראומת היטלר "המתוקה" עבור האליטות, היא כלי להשתתת שפת כוח-פוקויאנית, ולהיפוך סדר המעמדות בתורות מגדר וגזע חדשות במטרה להפר את עקרון ריבונות העם וליצור חברה המפחדת לדבר נגד מוסדות בלתי-נבחרים. פחד הוא מקור הכוח על הפרולטריון ובמקרה היהודי הוא שטני במיוחד שכן השופטים היהודים מייצרים גזרה שווה ביו התנהגויות עמים שביצעו ביהודים עצמם פשעים, ובין העם היהודי עצמו במידה ולא יקבל את הפוסטיזם שלו. בכך נוצרה הפנמה קולקטיבית של הנאציזם בקרב יהודי ישראל.

לא החוג לאמנות של בצלאל, הקרן החדשה, או כמה קולנוענים בבוהמה, אלא המשפט המסדיר את המחשבה והפעולה במרחב הישראלי, גם אם לא רואה בכולנו 'יודו-נאצים', מחוקק ומושל כאילו יש פוטנציאל נאצו-פאשיסטי בכולנו המחייב שמירה מול היסוד הנאציונל-סוציאליסטי שבתוכנו.

עמדה זו נובעת מפרשנות הגוזרת כמה אקסיומות

א. כולנו בני אדם. כולל הנאצים ("הם גם היו אנשים, הם לבשו מגפיים" – דן פגיס).

ב. מכאן נובע שבכולנו טמון 'נאציזם' כזה או אחר היכול להתפרץ,

ג. על כן יש לייצר שיטה שתמנע התפרצות זו במסגרת דמוקרטיה.

ד. גם אם זה במחיר נטילת יכולת העם למשול בעצמו, לבחור את שופטיו, ולחוקק את חוקיו.

המסקנה: הדמוקרטיה לא יכולה להבטיח את החופש של העם.

נראטיב ניהליסטי-רדיקלי זה טועה בכך ש. 1. הוא כולל את גרמניה עם אומות המערב הדמוקרטיות (היסטורית זו טעות של חובבנים). 2. מייצר מתוך הכללה גסה ואנטי-היסטורית זו, גזרה שווה ליתר העמים. 3. במיוחד לעם שסבל הכי קשה מהיעדר מסורת דמוקרטית בגרמניה. יותר מכך הנראטיב נוגד את רצון העם ואת עצם האמונה בטבעו, משכיח פערים מחשבתיים-התנהגותיים-לשוניים-תרבותיים בין עמים וחברות, וטוען שכל עם (כולל ובמיוחד היהודי!) מסוגל לבנות בתי חרושת לרצח, להפוך אנשים לסבונים ומנורות, רק אם לו ינתן הדרור.

סלחו לי שבצרפת, בשבדיה, בשוויץ, בירדן וגם בישראל הכובשת, אפילו לא באיראן קרו דברים כאלה.

אך המציאות לא מבלבלת את רודני ישראל שיטשטשו במחי עט של היסטוריה של ילד בכיתה י' את ההבדל התהומי שבין ניצול ורוצח שבין עבר מפואר וטלאים קאנטיאניים.

 בין תרבות המקדשת חיים ותרבות המקדשת מוות בשם 'הומניזם' המבוסס על נרטיב שנועד להפקיע מכם את יכולת השליטה העצמית.

אני יודע שזה נשמע כמו קונספירציה דמונית אך זו המציאות האינטלקטואלית והפוליטית שלנו בפועל.

תפקידו וסוד כוחו של מוסד זה לספר את הסיפור הישראלי ב-35 השנים האחרונות הוא תוצר של 

1. לקיחת המשפט האקדמי גרמני הקובע הגדרות חדשות באמצעות מאמרים ממגדל השן
2. שילובם בתקדימים מהמשפט האנגלי כדי לקבוע תקנות
3. השמתם במסגרת חוקה מחייבת בדומה לאמריקה

מעשי הכשפים האלה של אהרן ברק הפכו את בג"ץ למעין מסדר אוליגרכי של השפה והמחשבה בו עיקרון הכרעת הרוב וחופש הביטוי הוזנחו למרבים במילים מעורפלות ופסקי דין מייגעים על גבול האינסופיים בשם "לא היטלר".

מקדש שפה ומחשבה, שקיומו סותר את מהות המשטר הדמוקרטי בו כפי שציין אפלטון אין דבר "קדוש" - קרי אין דבר הנשגב מעל ריבונות העם. אך כאן דווקא כאן. אצלנו, ההנחה שיש מקומות שהעם חסום מלפעול ולהשפיע בהם (בחירת שופטיו למשל?) סותרים את האקסיומה הבסיסית ביותר של כל משטר דמוקרטי.

העיקרון שהעם מסוגל לדעת מי נכון וראוי לשלוט.

אך בעל כורחנו חייבים אנו לעלות לרגל ולהקריב – בין ברצון ובין לאו – את זכותנו לחוקק על פי הכרעת-רוב למקדש הזה. זו הקרבה עצמית של עיקרון אזרח אחד=קול אחד.

כך נוצרת 'הדמוקרטיה בהתאבדות'. – בה חוקי העם נתונים לפסילה אפריורית בידי מוסד שלא

1. נבחר ברוב דמוקרטי 2. הוסמך לחוקק על גב ומעל המוסדות הדמוקרטיים.

כדי להבין את עומק הסטייה המדוברת עלינו להזכיר לעצמנו אמת פשוטה. והיא כי מגן הדמוקרטיה הוא העם!

זו אמת שאנשי משפט אינם מכירים בה כיום. הסתמכותם על שפינוזה והובס, אבות החשדנות הבורגנית-'דמוקטרית' כלפי העם, הדורשים פיקוח על פעולת העם, מובילה אותם למקיוואליזם החוקתי.

אך אפילו הובס ושפינוזה לא הרחיקו לכת עד כדי הפקעת הזכות לחוקק מהעם. 

האמת הבסיסית היא שדמוקרטיה אינה יכולה להתגונן מהעם זהו פרדוקס. משל לבעל מפעל המתגונן מרווחיו.

הדמוקרטיה יכולה להתגונן במידה והמגנים עליה אינם חלק מהעם עצמו!.

או אז מדובר בפאשיזם. – לכן זועקת האליטה יומם וליל 'פאשיזם' על כל ציוץ של ח"כ ימני, רק צעקות אלה מעניקות לה את הלגיטימציה המעוותת להמשיך למשול על הפרולטריון כמו פאשיסטים בעצמם.

בלא מנדט דמוקרטי ולצייר כאילו אוטוטו פרשי הגנרליסימו פרנקו, או אנשי הס.א של רוהם יעלו על ירושלים!.

ואני אנזוף ויאמר, התביישו סופיסטים המשחירים את דמותו ההיסטורית של העם היהודי בעבור בצע שלטון ! המבאישים את דמות העם במלל שמקורו בדם יהודים נרדפים!

ובתוך כך, השכל-הישר של דמוקרטיה כמשטר "של העם, בידי העם, ועבור העם" , אבד.

הפרלוטריזציה שיצרה הבדל בין אלה שלהם סמכות לחוקק ובין אלה בלעדיה מסבירה את רצון רבים מהפריפריה החברתית ללמוד משפטים במכללות מפוקפקות במטרה ללמוד את שפת האדם הלבן, ולהקל על מעברם ממעמד הנשלטים למעמד המחוקקים. חלוקה מעמדית זו בין אדוני החוק לאזרח לא נוצרה בשל ניכור העם מאמצעי הייצור, ההון, או הכוח הצבאי, אלא בשל אובדן אמון של חלקים מהעם, שיכלו לממש את אובדן כוחם לאחר קריסת תנועת העבודה, לכדי יצירת אוליגרכיה-חוקתית בלתי נבחרת המבקשת לנהל את חייו.

אכן זו מהפכה שנישאה על כנפי המאורעות הסוערים של ההיסטוריה הישראלית בשנות השבעים.

מאז שמבנה כוח-חוק זה התקבע, מתרצים חסידי המשפט בתקשורת, באקדמיה ובתרבות, את העובדה שהעם המשוסע צריך "מבוגר אחראי" שיאכוף את הדמוקרטיה. (אפילו שהמבוגר לא נבחר לעשות זאת). משול הדבר לאישה שבשל גודלה הפיסי צריכה גבר שישלוט בה. הבעיה עם תפיסת המבוגר האחראי של חסידי האוליגרכיה הלבנה, היא שהיא סותרת את עקרונות היסוד של הדמוקרטיה. 

שכן אם כבר מבוגר אחראי שלא נבחר בידי העם, אז מדוע לא מלך פילוסוף נאור? כמו אצל עמנואל קאנט?. או עדת חכמים יהודית כמו בתקופת הסנהדרין?. אלו של קאנט ואלו של רבי הלל, גם לא נבחרו באופן דמוקרטי וגם לא חייבים לפעול לפי רצון העם. בדיוק כמו שופטי בית המשפט שלכם, עבדים פרולט רים יקרים.

תפיסת המבוגר האחראי מלבד היותה פטרנלסטית כלפי הריבון המקורי (העם) הרי שהיא שוללת את הנחות היסוד של טבע חינוך האדם במשטר הדמוקרטי כפי שפיתח לכדי שלמות הפילוסוף האמריקני ג'ון דיואי.

הם גם סותרות את עמדתו של הפילוסוף הגרמני (ידיד ישראל) יורגן הברמאס שקיבל השראה מהגותו של מרטין בובר, ושקרא לדמוקרטיה בה חוקים נוצרים בדיאלוג בין זרועות העם ומתוך כבוד של כולם לחוק המשותף ! (המשותף !)באין דיאלוג בין זרועות המשטר, ובין קולות העם , הקריב עד עתה האזרח הישראלי בשורת פסקי דין "תקדימיים" שהינם בעצם "הלכות בפני החוק" את השליטה על גבולות ונורמות השפה, את הזכות לחלוש על מרחב המשגת הרעיונות, ואת זכותו לחוקק חוקים.

אך יהודים אנו, ולכן איננו פראיירים, לנו יש את מאסטר שף, BLACK FRIDAY , את סמוטריץ', גלאון, ואייל שני, כל זאת כדי לדאוג שיצרני החוקים והשפה ישלבו ידיים עם יצרני התרבות והמעמד הפוליטי הדשן, בהרג חופש השפה והמחשבה. ובשיעבוד רצון העם לחבורה של אנשים השונאת וחושדת בו.

מה שאבי תנועת השומר הצעיר יעקב חזן המנוח כינה "העבר על כל ערכיו". היינו, תרבותנו וחיינו שעוצבו והתעצבו מתוך רוח הזמן היהודית-מודרנית, הופקעו מן העם אחרי 77 בידי הרבנים החדשים שבשונה מקודמיהם שעסקו בדיני קהילה ותורה, מתעסקים עתה גם בשיטור וכליאה.

אולי פשוט עדיף כבר החרם שסבלו שפינוזה ושלמה מימון?!

פעם אחר פעם פרשנויות ביחס לישימות אותם "חוקי יסוד" שנחקקו ב-1992 , ולכתחילה שימשו באמתלא להתערבות בית המשפט בהפיכתו למחוקק-על, הפכו באופן פרדוקסלי לתקנות יש-מאין המגבילות את חירות המחשבה והמזמנות חקירות משטרה גם במקרים שאינם הסתה. הדוגמאות למשטור השיח רבות אך מכיוון שרוב הגבלות אלו מוטלות על ציבור שאינו זוכה לייצוג בקרב מחוקק-העל וסוכני הידע והכוח שלו, הרי שהדבר לא קורה. המשותף לכול אותם "תקדימים" הם שימת אמירתו המפורסמת של וולטר על קדושת חופש המחשבה והביטוי, ללעג. 

ההיסטוריה החוקתית של עמנו עברה, משליטת הוגי הלכה ופרנסי קהילות, לשליטת הוגי ובוני המדינה היהודית, ומשם לאוליגרכיה החוקתית. משפטית, היסטורית, וסוציולוגית, הסיבות לעלייתו של מוסד אוליגרכי זה נחקרו ע"י יצחק גלנור, מנחם מאוטנר, ודניאל פרידמן. חכמים אלה תהו כיצד ומדוע? קיבל מוסד זה את כוחו האבסולוטי והפך את החברה כולה לחברה שלא מסוגלת לשוחח בלי איזהעורך דין.

אך העם היהודי עוד ממתין לספר בו יוסבר איך בדיוק קרה שעל חירות הביטוי והמחשבה מוטלות סנקציות ענישה. איך עורכי דין משתמשים במילה דמוקרטיה כשהיא אינה מייצגת אלא מיעוט מעימנו.

קריסת השוביניזם הצברי בחולות סיני של 1973; עליית ממשלת רבין הראשונה וסוף כהונת דור המייסדים במדינה; המהפך; ולבסוף הסכמי קמפ-דיויד ומלחמת לבנון סימלו מאורעות ותופעות מפתח שהתרחשו לאורך תשע שנים סוערות (1973-1982) שבהן על רקע הזעזועים הפוליטיים, האידאולוגיים והסוציולוגים שנוצרו במרקם המחשבתי והחברתי הישראלי, החל ביהמ"ש נוטל לעצמו יותר חירות בניהול ענייני המדינה. בלי רשות העם !

את הכלים ששימשו אותו לעשות לכך שאב מהתפתחות הרוחות הפרוגרסיביות שנשבו בשנות השבעים והשמונים במשפט המערבי. 

בתהליך איטי החל ביהמ"ש משליך עקרונות אלה בחלל הערכי והרעיוני שנוצר עם קריסת הגמוניית העבודה.

תוך ניצול השסע שבין תל אביב של שלום עכשיו וירושלים של גוש אמונים, כדי לייצר מוסד בורגני למהדרין שאינו ניזון מהסכמת הפרולטריון. אל לנו לשכוח, שכאשר מאיר אריאל שר על "הלשון הארוכה" שיש להוציא מתרבות המערב הוא מדבר על מרחב המשגת השפה הנוצר בתהליך ארוך שנים והמושפע מחינוך ומשפט. אכן מה שהתרחש בעשורים החולפים במרחב זה הוא שהיהודים פסקו לדבר בשפתם ועם עצמם. רוצה לומר : אנו מדברים במרחב שפה המובנה על פי מושגי העמים הלא יהודיים ושבו עיקרי המחשבה והזהות היהודית נעדרים בשל העובדה שהכל חוזר לחוק - והחוק לא יהודי. זו בעצם גניבת השפה, שמאיר הבחין בה בחושיו החדים כבר בסוף שנות ה-80, זו הגניבה שהתבצעה על ידי הלשון הארוכה.

לגניבה, השפעה מהותית על רתימת והפקעת מאורעות מפתח בזיכרון הקולקטיבי של העם והמשגתם בשפה אירופאית לא יהודית.

 "זיכרון עם" – כפי שהבחינו חכמי ירושלים ואתונה הקדמוניים – הוא הגורם המהותי לשרידתו בטווח הארוך. הענקת הקושאן לזיכרון זה למיעוט 'יוני-ליברלי' בלתי נבחר, היא לא אחר מקולוניזציה תרבותית שביצעו יהודים מישראל כלפי עמם שלהם. פשע תרבותי אודותיו אין מספרים ושהתמסד במסגרת הממסד המשפטי .

הבגידה ברוח האדם

אך אולי חמור מכל פשעי חברי מסדר זה הינו בגידתו בערך ורוח האדם בשמו הוא מתיימר לדבר גם במובן האירופאי של המילה. האקזיסטנציאליזם נועד לאחר מלחמת העולם השנייה להשיב את האמון באדם ולהבטיח חירות פעולה ומחשבה גם בצל שדים של מסגרות פוליטיות דכאניות. את האמון ביקשו האקזיסטנציאליסטים לבסס על סקרנות, חירות השפה, ושאלות. אך משנות ה-70 אותה חירות שסימלו סארטר וקאמי הפכה בשם אותם ערכי חופש וחירות להם הטיפו, לכלי העיקרי שישרת משטרת מחשבות המבוססת על תשובות אותן מעניקים רק המשפטנים שגנבו את מהפכתם של סארטר קאמי ויתר ההומניסטים במטרה לייצר סדר.

הפכו את המשפטי לאישי, ובשילוב רוח של משפט קונסטיטוציוני זרקו את הקיומי לפח. הפרדוקס שנוצר הוא שבשם אותם הערכים שסארטר קאמי ואחרים מההומאניסטים של העת החדשה נלחמו, ביהמ"ש הפך את המדינה והחוק למשהו טוטאלי. עצם שימורו הפך לאידיאל. חיי הפנאי, הפוליטיקה, הדעות, הפכו לחלק מתחום שיפוט טוטאלי. העם הוא לא המדינה. המדינה היא החוק. וגם האדם .

המדינה והאדם כפופים לחוק. מילא המדינה… אבל גם האדם?. אוקיי אז בואו נניח שגם האדם כפוף לחוק במלוא הוויתו כולו, האם לא ראוי שהוא עצמו יקבע את החוק בצורה דמוקרטית? – לא על השאלה הראשונה ולא על השאלה השנייה. כאן בוצע הפשע המושלם. משפט קונסטיטוציוני, מעורב, לא דמוקרטי, ולא נבחר.

הינה הוא הפאשיזם ה"ליברלי" , ותזהרו שלא להיות פאשיסטים בעצמכם כן..? יופי עבדים. קדימה לעבודה.

כאן שולטים המשתמשים בתקדימים משפטיים כדי לשמר עצמם בכל תחום.

כמו שלקחו את הזכות לשלוט בעצמו, לדבר בשפתנו, כן בשם הפרט נטלו את הזכות למחשבה שהגיעה לשיא תפארתה החילוני במסגרת ביטול האקזסטנציאליזם. כיום נדמה שהחירות מתה. וכי אנו מקריבים יום יום את חיינו בהווה, בעבור קידוש פרשנות מגמתית למאורעות 1945, תוך פירוש שנוגד את הרוח ההומאנית שיצאה מלהבות פריז 1946 בעבור רוח טכנוקרטית-משפטנית הדומה יותר באופי מנגנוניה לצרפת של לואי ה-16 מלדמוקרטיה המתוקנת שמוכרים לנו בין הפרסומות.

אולי יש לתלות את האשם בעקרון הממלכתיות ששם לו לפני ערכים את קדושת החוק והסדר כערך עליון מראשית הקמת המדינה,. אך מתי הממשלה בדיוק איבדה שליטה על החוק והסדר, שהחליט מוסד בלתי נבחר לבוא וליטול לעצמו בכורה זו על חקיקת החוקים?.

את העובדה שבשל הפחד משלטון העם בית המשפט החליט להלעיט את חסידי בית"ר הותיקים, המזרחים, הדתיים, הציונים הנלהבים, וגם החרדים ביסודות מרקסיסטו-'ליברליים', ולהפוך נורמות לחוקים מבלי סמכות חוקית לכך אל לכם להכחיש רבותיי האינטיליגנטים משמאל. זוהי ההיסטוריה שלכם ושלי.

ברגע שמלמדים את פוקו, בורדייה, ומרקס כחלק מקורסי חובה בפקולטה למשפטים – כולם חסידי משטרים רדיקלים אנטישמיים שרצחו מיליוני בני אדם. אנו מבינים שהתמנון שולט בשפה. בזמן שהמשפט שולט בעם.

העולם יסתדר בלי ברק ופטיש

תכניסו את הסטודנטים לתקשורת למשפט לפסיכולוגיה לבית המשוגעים האובייקטיביסטי שלהם. אלה הם אויבי העם. לא פחות מכל דיקטטור ערבי בסביבה. הם אלה שנוטלים מהעם את כוחו. ברמה הפרוצדורלית, בית המשפט מתעסק בחתרנות חוקתית כנגד מוסדות המדינה ואזרחיה הפרטיים מבלי שניתנה לו סמכות לכך בחוק. שופטיו מחוקקים חוקים, מתקנים תקנות ,פוסלים מינויים (רק את מינויי המנגנון שלהם אי אפשר לפסול) ולמעשה שולטים דה-פקטו בזרועות הביצוע מבלי שניתן להם מעולם מנדט חוקי לכך.

הפרדת הרשויות הפכה ללא יותר מפרצה שהמשפטנים מבקשים לנצל.

אהרון ברק התעסק ראשית כל בלקיחת כוח בשלב הראשון לכהונתו הארוכה 1978-1994 , כאשר בשלב השני 1994-2006, עמל באמצעות קפדנות פרשנית על הפיכת חוק כבוד יסוד האדם וחירותו לכלי שבאמצעותו כיוון את נטילת הכוח שצבר לנשק אנטי-דמוקרטי-חוקתי מתוחכם שסופה הפיכת דעות לחוק, ופרשנות לנורמה, שדינה כפיית מחשבה הקוראת תיגר על עיקרון הכרעת הרוב, חופש הביטוי, חופש התעסוקה, והזכות לפרטיות.

במשך כול אותן שנים הרשות המבצעת שברובה נשלטה בידי הימין , קמלה.

ביטחון, כלכלה, תשתיות. זה לליכוד. דמוקרטיה? את זה תשאירו לרשות השופטת.

הסיבה למצב זה בשנות נתניהו האחרונות הייתה הניסיון להפוך את חסידי התיאוריה והביקורת משמאל החולשים על הפקולטות למשפט ועל אולמות המשפט, לשעיר לעזאזל שלמולו "ישראל ישראלי" רואה בנתניהו כמשיח לאומי. לידם ביבי יהודי גדול. והשופטים הם רק הדחליל הלבן של ביבי. שמקל עליו להעביר את האחריות לצד ג' לא אהוד. ממש בנימין המכבי למול היוונים. על הדרך קינג ביבי ממשיך להקריב את חופש הביטוי ואת היותנו חברת חוק דמוקרטית. במובן הזה והזה בלבד נתניהו הוא דיקטטור בכך שהוא ניצל את הפרת החוק למניעיו האלקטורליים. משעה שבית המשפט נטל לעצמו את הזכות לפסול מינויים וחוקים על פי דברים שאינם בחוק, הפכנו לאוליכרגיה שאינה חברת חוק דמוקרטית ובאין תגובה ראויה מהכנסת או מהחברה האזרחית, הפכנו לחברה העיוורת לתפקוד מוסדות הסדר בה. הצמתים אינסופיות, וכך גם הלופ. הם רוצים שנחשוב על 'חופש הביטוי' 'ערך השוויון' וכו' אבל השאלות עמוקות יותר. כי הערכים הללו הם אמנם לביהמ"ש לפרש את טיבם, אך לא לו לעשות בם כחוק. 

המדינה חייבת להשיב לעצמה את סמכויותיה. חופש הביטוי הוא רק משל לאופן בו ביהמ"ש מתנהל.

העובדה היא שביהמ"ש איבד אמונו בעם פעמיים, פעם אחת ב-1973, כשאיבד אמון ברשות המבצעת בעקבות מלחמת יוה"כ, ופעם שנייה ב-1995 שאיבד אמון ברוב דמוקרטי בעקבות רצח רבין. מאז הוא מנווט את הזיכרון הקולקטיבי בין מאורעות טראומטיים המנוצלים בכדי להפקיע מהפרולטריון את כוחו הדמוקרטי בשם עיקרון המדרון החלקלק שהוזכר לעיל. יגאל עמיר הוא פורטרט של העם שעלה ב-77. דתי. מזרחי. ימני. "משיחי'.

ובתוך כולנו הם אומרים מסתתר יגאל עמיר או להבדיל איזה נאצי.

והכנסת והממשלה בהיותן דמוקרטית ונתונות לשלטון הרוב מיוצגות על ידי יותר עמירים או 'נאצים' בפוטנציה מזנדברגים/ברקים, ולכן כדי לאזן את כוחם של העמירים עלינו למשול.

ולכן הזנדברגים צריכים לשלוט בעמירים. – דרום אפריקה מישהו?.

הרב קרים כמשל

זוכרים את הרב קרים שנפסל מינויו בשל הבעת סלידה מהומוסקסואליות?. ברור שלא. המדינה הזו פועלת על השכחה ושכחה.

במקרה הרב קרים ראינו כי עיוורונם הילדותי של השופטים בין ביטוי דעה לגיטימית של הסתייגות מאורך חיים הומוסקסואלי ובין הסתה , אינו משנה. 

רק עיוור אינו שם לב כי בית המשפט הוא יותר מכשיר פוליטי-תרבותי-שיטורי מאשר משהו שקשור בצדק.

לבית המשפט לא היה מנדט בחוק להורות למדינה אם להעסיק או לא את אל"מ קרים. עד כאן החוק.

בואו נמשיך עם מקרה קרים. המשפטנים שבינינו יודעים כי הסמכות לבטל חוק גם אם נתונה או לא לביהמ"ש (והיא אינה על פי חוק) , אינה סמכות לחוקק חוק כי את הפעולה הזו מבצעים בכנסת, וכרגע אין חוק שעל פי פרשנות יכול להורות לאל"מ קרים לא להיות עובד מדינה שכן אל"מ קרים לא עבר על החוק, גם אם עשה מעשה פסול בעיניהם הרי שלא עבר על החוק, וגם אם עבר על החוק אזי יש להגיש תלונה נגדו ולחקור אותו ובית המשפט יחליט אם עשה עבירה , אבל לא להעמידו למשפט על דברים.

גם אם נתבע היה על לשון הרע או דיבה, על ידי ארגוני זכויות אזרח הממומנים מכספי נכדים של אנשי ס.ס, , עדיין אין במה שאמר משום קריאה להסתה, אמנם אמירותיו עלולות ליצור תגובה שלילית כלפי חלקים מהציבור, אך גם אם הוציא דיבה הרי שאין חוק שאומר שאדם שהוציא דיבה אינו יכול להתקדם בדרגה. או לעבוד בשירות המדינה. כמו קרים יש אלפים שעברו את מסלול האורדינטו הקתולי החולני שעובד ברשיון היועמ"ש, והקרן החדשה. אכן מה שביהמ"ש עשה לא ניתנה לו הסמכות בחוק. הרבצ"ר המיועד לא עבר על החוק. וגם אם דבריו היו נאמרים שלא במסגרת מערכת המחשבה והמעשה היהודית – ההלכה היהודית, עדיין לא היה הוא עובר על החוק. דעו לכם פרולטרים יקרים שאתם חיים במדינה בה אין הפרדה בין נורמה לחוק. ולכן גם אין בה חופש ביטוי, כי זה כל יום יכול להפוך מנורמה לחוק. ולכן הוא נתון לגחמה של אליטה שמייצרת נורמות כחוקים, ופסקי דין כתקנות. במקום שבו הכל שפיט אין לתרבות מרחב התפתחות. אולי עלינו פשוט להודות שאין אנו חברה המסוגלת ורוצה להכיל חופש ביטוי. אבל אל לנו לשקר עצמנו שאנו מייצגים את ערכי הדמוקרטיה המהותית או הפורמלית. אל לנו לומר שבית המשפט הפוסל אדם בשל דברים שאמר שאינם בתוך מסגרת העברה על החוק, רשאי לעשות כן וגם להתקרא דמוקרטי. אנו חברה ברברית הממנה אנשים שלא נבחרו ברוב דמוקרטי לפסול החלטות של זרועות שכן נבחרו בצורה דמוקרטית. אולי אנו איננו כמו החברה האמריקנית שעל פי חוק עדיין נותר בה מניצוץ חופש הדיבור, שגם הוא מוטל בספק כפי שהוכיחו לי שתי מהגרים מרוסיה בספא במנהטן בעזרת בדיחה מתוחכמת. ידידיי בימין ובשמאל. שוחרי השפה הדמוקרטית. מה שמארק צוקרברג החל עושה עתה למשתמשיו זה מה שמקדש השפה עושה כבר שלושה עשורים למדינתנו ולאזרחיה שוחרי החופש. לפני מספר שנים התבטאה כבוד השופטת מרים נאור בכך ששרת המשפטים איילת שקד דאז הניחה אקדח על השולחן.

אך לא היה זה אקדח אשר היה ברשותה של הרשות המבצעת, אלא היה זה האקדח המשפטי שגזלו אנשי המשפט סופית מהכנסת ב-1994 והצמידו אותו למצפון האזרח בידי ג'ק ספרו הישראלי – הפרופסור המכובד והנאה והנשגב הר ברק. רבותיי חופש המחשבה אבד. אין הפרדת רשויות. ביהמ"ש הופך נורמות לחוקים. ובוחן דרכי שיח בכדי לבדוק כיצד פעילים ברשויות מתנהגות. יש כאן אפליה של ביהמ"ש כלפי דעות שונות. ביהמ"ש אינו סומך עוד עלינו והופך זאת לתפילה, ורואה בחלק מאזרחיו כלי במערכה, אויב. שיש לחוס עליו. את חוסר אמונתו בחברה הישראלית ובכיווניה, את חוסר אמונו בישראליות אפילו במובנה הרחב ביותר, הוא הופך לקרדום , את הפחד שלנו מפני יגאל עמיר הבא, הוא הופך לעולם מחשבה משתק בו אסור להתבטא, לחיים חסרי אומץ והד. 1+1 פשוט מעיד שאין עוד חופש לחשוב ולהתבטא על פי חירות המצפון בלא סנקציות משפטיות על ידי גופים שלא נבחרו לעשות כך.

 על המדינה להתחיל להתעלם מביהמ"ש כל עוד ביהמ"ש מורה עליה לעשות דברים שלא בסמכותה, הממשלה חייבת להגן על עצמה בעזרת הכנסת, למול אחת מ-3 הזרועות שחורגת מסמכותה – משל הכנסת הייתה מוציאה על דעתה טנקים לרחובות. אני לא צריך להיות דמוקרט גדול לדעת איך החוקים עובדים, אך ארצנו ומעמד מסויים בה, נהנה מפרשנותו הרשלנית, המגמתית ומכוחה המשכר.

כל זאת בלי להזכיר את הרקב המצחין והמערכת הפנימית של מנזר השתלטנים הניהליסטי שמתנהל בצורה שגורמת לטמפלרים או בונים חופשיים להיראות כשקופה. 

משעה שהרשות השופטת מורה בפועל לרשויות האחרות מה לעשות. אפילו ששאר הרשויות נבחרו בהליך דמוקרטי על פי רוב העם והרשות השופטת לא, המדינה לא קיימת.

החונטה המשפטית אחראית להפיכה אנטי דמוקרטית שאין כדוגמתה בתולדות המשפט העולמי. אבל האליטה רצתה את זה, וכיום האליטה מקרבת את הכלבים במכללות למשפט לצלחת, והכל טוב. שיחדו את ועד העובדים..

האם מישהו פסל את שולמית אלוני להיות שרה בשל דבריה על היהדות החרדית?. את זאב שטרנהל להיות עובד מדינה בשכר של משרד החינוך והמדע בשל דבריו נגד המתנחלים?. את זהבה גלאון מלהיות בכנסת בשל שימושה במילה יהודונים מברוקלין?. האם רגשות חילונים פשוט נעלים ורגישים יותר? אולי חילונים רגישים כל כך לעצמם כי אין להם מוסר אלוהי?. ולכן הם משתפים פעולה עם ערבים ומוסלמים להם אין מוסר ארצי?.

וכך 2 הציבורים שאין להם מוסר ארצי או אלוהי, והחסרים אדמה ואלוהים, הם אלה הצריכים את הגנת האדונים?. הם אלה השולטים במדינת היהודים.?

ואל תשכחו לביבי ובנט המצב טוב שהוא ככה, כי ככה העם כועס על השמאל ומצביע לימין, וההגמונים בפעולה. הזכות להתבונן, לעקוב אחר הראיות, להגיע למסקנות שנובעות מהעובדות לפי מיטב שיפוטך, ואז להעביר את מסריך שלך לאחרים… לדרוש מעמד מיוחד לכל רעיון או אידאולוגיה ולהכריז שהיהדות או הנצרות או המרקסיזם או האסלאם הן מחוץ לתחום הביקורת הציבורית, פירושו לשלול זכויות יסוד אלו. שום אדם רציונלי אינו יכול לתפקד על פי ההוראה: אסוף ראיות לפי מיטב שיקול דעתך, אבל אל תעז להגיע למסקנה שלילית על הפילוסופיה של המרקסיזם או על דת האסלאם.

הפוליטיקאים, האינטלקטואלים ואנשי הציבור והתקשורת, שהפקירו אותנו במאבקם העיקש למימוש חופש הביטוי. הם אשמים.

חברה בלי חופש ביטוי, היא חברה השרויה בטראומה וחרדה. כשאלוהים הוא רצונם של הזולת שאינו משוחח בצורה דיאלוגית, הסובייקט אבוד במרחב. 

ביהמ"ש מנהל דיאלוג עם עצמו וחירש לרצון הכללי שמרכיב חברה ואת יסודותיו החילוניים והדתיים גם כן.

וחצי תל אביב מבקרת את הפסיכיאטרים שלה במקום להביט במראה.