הסוציולוג טל קופל בביקורת על צמד בחירות היסטוריות שביצע ראש ממשלת ישראל, נפתלי בנט. ומילה על האפולוגטיקה של תומכי ממשלת הטלאים החדשה
נתניהו אשם. I got it.
הוא אשם בהיווצרות המצב הפוליטי הנוכחי, בחוסר מימוש מדיניות 'ימנית' (לצד הצלחות לא מבוטלות בגיאופוליטיקה). אבל 'הוא אשם' הינו טיעון שלא ניצב בדילמה ובוחר, ב'הוא אשם' אין בחירה.
נפתלי בנט הוא אדם שבוחר ועמד בדילמה מוסרית כשבחר להמרות את פיו שלו עצמו ולחבור לרע"מ המסוכנת, למר"צ המטושטשת, ולעבודה עם מרב המגדריסטית הרדיקלית.
הוא עמד בפני בחירה וכעת בבואו לחזק את קואליציית הטלאים באמצעות טלאי ירוק-אדום-שחור בדמות הרשימה המשותפת עמד למול בחירה נוספת.
מבחינה ריאליסטית קרה, הרי אין לבנט, לשקד, לסער ולאלקין ברירה. הם נטולי אלקטורט 'טבעי' ברמה הסוציולוגית, ואין להם כוח הצבעה שנובע משייכות קבוצתית כמו הקהל החרדי, הערבי, הליכודי או הרוסי.
לכן הם נתונים לסכנה תמידית מפני רוחו של הווה ואכן רוח זאת תמיד נושבת ומאיימת עליהם בלחש: "בחירות בשלב הנוכחי הן אובדנכם".
אם נתמצת, הקריירה הפוליטית ועמדות הכוח הפוליטיות של האישים הללו תלויות על בלימה הנקראה ממשלת ישראל ה-36. פירוק הממשלה הוא פירוק כוחם ומעמדם.
נתניהו אשם. I got it. אבל מה לזה ולעובדה שממשלת מדינת היהודים, פרי המפעל הציוני, נמצאת בידיים של אנשים שגורלם האישי נתון בידיהם של שונאיה או לכל היותר הסולדים ממנה?.
אפשר לראות רמיזות בכך שערוצי השידור של האליטה הישראלית הפוסט-לאומית נמנעים בחרדת קודש מלבקר את הממשלה על כיווני המדיניות השונים ועל ההתמודדות עם הסוגיות השונות.
רצונם הוא להשתיק, כי המצב הנוכחי הוא המצב האידיאלי לחורשי ההתבוללות-מבית.
אלה שלדידם זהותם היהודית-לאומית היא חטא קדמון, עמדתם 'האמיצה' (חקיינית לטענתי) היא צלב על גבם, וארץ-ישראל נדמתה בעיניהם לגולגולתא.
בתוך המצב האבסורדי יש סוג מיוחד של ישויות ירודות-רוח. אם 'ביביסט' הוא איש בעל אוריינטציה ימנית הנמשך אחרי הכריזמה של נתניהו. הרי אלה הם משרתים-ימניים, מצדיקי בנט ושקד, סער ואלקין, מיניונים ימניים: ימיניונים.
אף את הכריזמה של נתניהו אין להם להתלות בה כאותו 'ביביסט' - הם דיסוננס-קוגניטיבי מהלך כאנשים שעמדתם לכאורה בימין ואף בימין העמוק אך הם, כתיאולוגים-מומחים, ימצאו את הנתיב הרטורי להסביר מדוע 'חייב היה' סיינט-בנט להקריב עצמו למען העם בכך שבחר במנעמי תפקיד רה"מ ומטעמי מעמד-העל הפוליטי.
מדוע מדיניות שמאל היא למעשה 'ימין' וכי 'אין שום הבדל' בין ממשלה ימנית עם בלם ערבי, לבין ממשלת טלאים התלויה בנכונותו של טלאי אדום-ירוק-שחור לספק לה זמן-חיים.
הימיניונים ינהגו בדיוק להיפך מאותו סמוראי-רב-כבוד המבצע 'חרקירי' – שכן את כבודם ימכרו בעבור יציבות תמיכתם בנוכלות ובאורך חיי החלטתם; על דרך השלילה יבקרו את אלה שכבוד הוא עורם ובשרם, כעמיחי שיקלי, אותו יאשימו ב'מכירת נפשו'. עולם הפוך ראיתי ובו אנשים הפוכים, הטוענים שכבוד הוא שפלות, שאדיקות היא נאיפה, וכי המעילה באמון היא הגשמתו של רצון המאמין.
בראש הפירמידה עומדים אלקין וסער, לצידם סיינט-בנט, והנזירה מבבלי-שקד.
בתחתית, הימיניונים, משרתיו האופולוגטיים של הדיסוננס הקוגניטיבי, אלה שימתחו את גבולות השפה להסביר שדבר הוא היפוכו וממשלה פוסט לאומית היא ממשלה לאומית.
תורתם היא האפולוגטיקה, הקדוש הוא בנט, מריה שקד, ובלא משים לב הם ממנים את השליחים.
אבל, היי תראו נתניהו אשם – אוקיי, הבנו את זה, מה איתכם?
