דעה: הימין בישראל הוא עבד מצולק - לא יותר מבבואה מוגלתית של השמאל

 

צד נותן ומקבל, רווח לכולם - מלבד לעם ישראל.

 

 

 

 

בתהליך הפונדקאות מובלעת הנחת יסוד: הציוני-דתי לייט או הדת"לייט משחק תפקיד משני. מוגדר ולא מגדיר, אורח ולא פונדקאי, נחות ל'מערבי חילוני-ליברלי' העליון. הכחדת זהותו העצמאית הופכת לצמיתות ערכית הגורסת כל שארית ערך עצמאי בזירה הציבורית.

 

החילוני-ליברלי מאפשר ל'לייטים' להתקיים בעולמות חילוניים תחת סייג היררכי משום שהדת"לייט מקבל את היותו, תמידית, נחות לחילוני במובן המהותי של המילה. הדת"לייט בעצם נע 'דור אחד אחורנית' – ומשתעבד לנורמות חברתיות של האליטה החילונית, ובתמורה האליטה החילונית-ליברלית רצה עם האמוק הפרוגרסיבי ומקבלת 'הגנה' 'סובלנות' ו'הכלה' ושאר ססמאות לעוסות וקלישאות רדודות נוסח הרב בני לאו - מהדת"לייט.

 

מערכת היחסים הטפילית-פונדקאית הומחשה בהמולה התקשורתית וברחש-בחש הספינולוגי סביב השבעת בנט וממשלת גזל-קול-הבוחר.

 

תגובות ה'לייט' העידה על מנגנון הינדוס הימין בישראל.

 

האשם את ה-'אמסלם' התורן והשתק את הימין, והאמינו לי שאני רחוק מלחבב את ה'אמסלם'.

 

אולם כאן, תחת טענות של אסתטיקה, מיושם דפוס ההשתקה.

 

זהה הדבר ליחס כלפי החינגה בבלפור למול ההפגנה המצומצמת והמתונה מול ביתו של בנט.

 

האחת זכתה לאישור כאילו מדובר בימי רומא האחרונים, כולל הצבת ילדים קטנים למול עירום וסטיות-מין כ'שושקה'; השנייה נפסלה כמעט עם לידתה כ'בבונית' והמשטרה אזרה כוח... כי מול החלש קל לפעול.

 

מערכת התעמולה האגרסיבית עובדת באינטנסיביות לעיצוב דעת הקהל של 'הלייט' ברמת גן, פ"ת, רעננה או גבעת שמואל ומכשירה בלבבות-לייט מעשי איפה ואיפה.

 

המכבש ילחץ והתהליך יצלח מכיוון שבסיכומו של עניין רצונו העמוק והכמוס של הדת"לייט הוא, מחד, להיות בסטטוס עליון על שאר חברי הציונות-הדתית, ומאידך להתקבל על ידי האדון והמצמית במוקדי הכוח.

 

המאבק הוכרע עוד טרם החל ע"י מנגנון קונפורמיזם בחברה הדתית פנימה, ועל ידי דיאלקטיקת האדון והעבד שבחוץ.

 

ביצת הרשתות החברתיות, מבטאת להג אינסופי של דימוי עצמי הצמא להכרה, בלעג המתחפש לעמדה ביקורתית.

 

"אופוזיציית בבונים" ועוד ביטויים מעידים כי רעש היבחושים הדת"לייטי הוא תוצר של שיח כנסייתי עבורו כל דבר מהימין הוא 'הסתה' מלבד דבריו שלו עצמו. כך הסתה הופקעה ממקומה הראוי לגינוי (הסתה לאלימות ושפיכות דמים) והפכה להשתקה. במילים אחרות - הסתה היא לא יותר מהסטה להשתקה.

 

לדוגמה: האמירות כלפי עידית סילמן כ'ילדה קטנה'.

 

היא 'ילדה קטנה' בכנסת, ח"כ צעירה שקיבלה תפקיד של כליא ברקים ואין הסבר אחר לכך שיו"ר הקואליציה מקבל תפקיד שגדול בכמה מידות על ח"כ טירון וזוטר, אם היה זה 'עידן סילמן' אז הוא היה ילד קטן.

 

 

בסופו של דבר, זו כוחה של ההגמוניה החילונית-ליברלית הקובעת מתי העלבון 'מרעיד את אמות הסיפים' ומתי העלבון זוכה להאדרה – הימני או התורני תמיד 'מסית' ולכן יש 'להשתיקו' אבל משמאל או מליברמן (שאין לו אידיאולוגיה מלבד ליברמן) מדובר 'באמת חשובה' ו'ביקורת רלוונטית'.

 

הסיבות להצלחת המנגנון השמאלי מרובות, אולם ברצוני לדלג על כוחה של הטכנולוגיה ודלות נפשו של מכור ההתראות ועדכוני החדשות.

 

אבקש להתמקד בימין הישראלי הנלעג ובעובדה שעצם הצלחת מנגנון זה מעידה שקובעי ערכי מחנה הימין הישראלי הם השמאל.

 

הדינמיקה הנ"ל ידועה מזה שנים ארוכות בדמות 'הדיאלקטיקה של האדון והעבד'.

 

המשמעות העמוקה של המצב הוא תלות מוחלטת של אדון בעבד, האדון משמאל מהנדס את הדימוי הימני בעיני הימני באמצעות שרטוט בלתי פוסק של 'הימני' כאנטיתזה לכל ערך המקושר ל'יפה'.

 

כפי שראינו בביקורת על המראה של ח"כ עמיחי שקלי שקיבלה לגיטימציה (בתמצות דבריה של אריאנה מלמד 'יפה ולא משלנו? לא יכול להיות").

 

האדון משרטט את הימין כניגודו של הרצוי-ראוי באופן עקבי, בפעולה בלתי פוסקת של דיכוי הזהות העצמית של הימין – הימין שבור צורה, נטול צורה מגדירה, ולכן אגב, פרי בשל לכיבושו של נתניהו.

 

בסופו של דבר השמאל בורא את הימין כבבואה מוגלתית וצואתית של עצמו, מורסה המנקזת אליה כל רע: החוק הצרפתי, סוף הדמוקרטיה, מלהג איש טוהר המידות שנכנס למשרד האוצר על 'אירוע קפיטול' ואחריו משרטטי התודעה חוזרים כתוכי-חקיין: "קפיטול, קפיטול, קפיטול".

 

הדינמיקה הזאת יוצרת גל ארוך ומסואב של ימנים שנוהגים בקונפורמיות, במודע או שלא במודע, ברשתות החברתיות.

 

הם נתפסו כדגיגים, ומגמגמים את מה שצריך לגמגם על מנת שקובעי דעה אלו או אחרים יכריזו (או שידמיינו הדגיגים שמכריזים) שהם-הם 'הימין' ה'איכותי' ו'הטוב'. "אני לא הם" יגיד אותו "ימני" ויביט מעלה אל עיני האדון בתקווה שיאשר דבריו.

 

יש את 'הימין' שאיתו לא מדברים ויש 'ימין ממלכתי' שזה שם קוד לימין רצוע-אוזן.

 

אחד-אחד, עוברים על פני בעודי גולל את פס ייצור התודעה שנקרא 'פיד', רצועי אוזניים המלהגים ש'הם מגנים' ו'אני לא הם' ו'הם איכסה' ו'בושה'.

 

אחד אחד מגדירים את עצמם בתהליך ההתהוות הבלתי פוסק של האישיות על פי סמכות האדון לקבוע להם מה 'מכוער' ומה נכון.

 

ככה נראה מחנה נטול עוגן ערכי, נטול כוח לחוקק לעצמו ערכיו ולקבוע את יעדיו, כך נראה מחנה על בלימה וקבעון, מחנה שאין בפיו שום בשורה פוזיטיבית לעתיד המפעל הציוני.

 

כך נראה העבד, מצולק גב ממכות השוט הרטורי, רצוע אוזן כאלה שחושקים בעבדותם על חשבון חירותם.

 

אין לימין הצעה פוזיטיבית משמאל למפלגת 'הציונות הדתית' – אין ימין בישראל – רק בבואה מוגלתית של השמאל.