יומן שלום: בישראל חמוצים, בוושינגטון מכינים הפתעה גדולה למעמד החתימה

זה לא שהתייאשנו מהשלום, זה שאולי התייאשנו מהציונות.

הבוקר, בדרך למכללה היהודית-ערבית בה'א הידיעה, בית ברל, בה לפחות חצי מהסטודנטים הם ערבים למרות שמדובר במוסד בעל היסטוריה ציונית מפוארת, אפשר היה להרגיש שמדובר בעוד יום קיץ רגיל וכי אין חדש תחת השמש הישראלית הקופחת.

הייתם מצפים שבדרך בין העיר והכפר, שבילי ארצנו יקושטו בדגלים לכבוד המאורע, אך לא, והאמת היא שגם בקושי רואים את דגלי המדינה על בתי האזרחים ביום העצמאות, אז דגלי בחריין?.

אכן, אם יש דבר שהשלום מעורר, זו כמיהה נוסטלגית לכך שבמדינת ישראל יראו איזה סימן חיים, איזו התלהבות אותנטית מפריצת הדרך.

נכון,  אולי זה פשוט הקיץ הארוך, והקורונה שלא מרפה, או פשוט הצלחת התקשורת הישראלית לדכא את ההכרה בגודל המאורע, ולמכור את השלום הזה כ"דילים בבתי מלון".

מה שבטוח, התגובה במדינת היהודים הייתה מאכזבת כל כתב אמריקני שהיה מגיע לסקר את ישראל ביום ההיסטורי.

בשעות הבוקר המוקדמות עוד המתנתי לאוטובוס כדי לראות קצת דו-קיום יהודי-ערבי בבית-ברל (ולבקר בארכיון מפא"י ומפלגת העבודה).

והינה צלילי ערבית נשמעים בקול ממכשיר האייפון של צעירה ערבייה המחליפה כל חמש שניות איזה להיט פופ ערבי אחר ביוטיוב. לידה עומדת זקנה בחיג'אב, ומחליפה עימי מבטים חייכניים.

סצנה ישראלית של יהודי אשכנזי, ושתי ערביות מהמשולש (ועוד עובדת זרה יושבת בשקט) מחפשים מחסה מהשמש של ספטמבר בתחנת אוטובוס.

אווירת שלום? הצחקתם.

בשלב מסוים אני חותך לכיוון הצעירה בביטחון מוגזם ומכריז – "היום שלום!" , אני בעיקר מסתיר לה את השמש כי היא מביטה בי בתיעוב וזלזול או כאילו השתגעתי -  "היום חותמים שלום!" , אני חוזר בהתלהבות ובחיוך על הדברים כשאני מודע לחלוטין שיש בפנייה שלי אליה לא רק שמחה אלא גם ניסוי חברתי. "בוושינגטון" אני מוסיף בטון עליז. דווקא הזקנה הערבייה מסתכלת בחיוך, אבל הצעירה? היא ממשיכה בהתעלמות, בשלב מסוים היא כבר מתרצה, ''כן כן, וושינגטון'', היא ממלמלת בחוסר אכפתיות מופגן.

והאמת זה כאילו היא ויתר הישראלים היהודים חולקים את אותה מידה של התלהבות, אגב גם אתמול בלב אזור כיכר הבימה וכיכר רבין שבתל-אביב המחזה לא היה שונה בכלל - אפתיה שגרתית ועצובה.

ובדרך לבית-ברל? כאן כבר מה שנותר מפרדסי השרון הארץ ישראליים שבין קיבוץ ניר-אליהו ובין מסגדי קלקיליה של שטח A, מעלים בי את התהייה , האם זה השלום לו קיווינו וייחלנו?.

אבל במדינת ישראל שתקועה בין "ביבי ובג'צ" אפשר להבין למה שום דבר לא משמח אותנו.

מוקדם יותר הבוקר בראיון מיוחד ל-Today Show הודיע ג'ארשד קושנר כי ההסכם המשולש בין ישראל איחוד האמירויות ובחריין יסמל את "ראשית הסוף של הסכסוך היהודי-ערבי במזרח-התיכון".

בינתיים הסודיות המוחלטת סביב אירוע החתימה שיתקיים ב-19:00 בערב שעון ישראל, 12:00 אחה"צ שעון וושיגנטון,  נובעת כנראה הן מסיבות ביטחוניות, אבל מאד יתכן שגם מכך שהממשל מכין לכתבים הפתעה גדולה, מעין רגע Show-time בלתי נשכח כפי שיודע הנשיא טראמפ לספק - אולי זו בכלל עוד מדינה שתצטרף להסכם? או סתם נאום היסטורי או אורח כזה או אחר.

נכון לעתה, מרבית הישראלים בוושינגטון ממשיכים לדווח על אווירה מנומנמת. לדברי איתמר אייכנר, ההסכם מעניין את האמריקנים פחות ממשבר הקורונה. 

האמת אולי גם אותנו וגם את הנהג הערבי שהחזיר אותנו מבית ברל לכפר סבא.