"בגיל 47 מצאתי את עולם האונליין דייטינג וגיליתי שאני הצלחה מסחררת"

"הכרתי את בעלי כשהייתי בת 14.5 והוא היה בן 19. נישאנו לאחר שסיימתי את השירות הצבאי שלי. הודות ללימודים ולעבודה שלי, אמדוקס (את השם כולם מכירים), הציעו לי רילוקשיין למונטריאול, קנדה ועשר שנים מאוחר יותר לסיאטל, וושינגטון. 

לארה"ב הגענו ב-24 בדצמבר 2008. הכל התחיל בספטמבר של אותה שנה, כשביקשו ממנו לעזור בפרויקט חדש בסיאטל, חברת סטרטאפ שאמדוקס קנתה. במונטריאול התחיל לרדת שלג וכולם כבר קפאו מקור בעוד בסיאטל אני בחוץ, הולכת ברגל לכל מקום, הציפורים מצייצות ואנשים נחמדים אחד לשני - באנגלית.

השפה הצרפתית היא השפה הרשמית במונטריאול ולא הייתה שגורה בפינו. לאחר כחודשיים של נסיעות אינטינסיביות, הבאתי את המשפחה לראות את סיאטל. כולם התלהבו. חודש לאחר מכן היינו על טיסה ממונטריאול לחוף המערבי, והדבר היחיד שחששנו ממנו היה שהטיסה לא תמריא כי זה היה אחד מהימים הכי מושלגים שזקני העיר זכרו במשך עשר השנים האחרונות. לשמחתנו הטיסה המריאה, לא כל כך בזמן כי היה צריך לחמם את כנפי המטוס כדי להסיר שלג וקרח מעליהם אבל המריאה, והגענו לסיאטל מאושרים.

 

 

עבדתי קשה ונסעתי ברחבי העולם. המשכתי להתקדם, ללמוד ולתמוך במשפחה. אני תמיד עם PLAN B בראש אז במקביל, בזמני הפרטי עסקתי ביזמות ועבדתי על פרויקט חדש. עוד משהו לעשות ולנסות. מי שלא מנסה לא מצליח.

לאחר 15 שנות עבודה עבור אמדוקס, החברה סגרה את הסניף המקומי שלה. אני תמיד בעד להכין לימונצ'לו כשיש לימון. לשמחתי, מצאתי את עבודת חלומותי. היום אני עובדת עבור בנק מקומי בתפקיד של יועצת תהליכים בכירה. מאז עברו שנתיים, ואני מבינה שנשארתי כל השנים באמדוקס כי זה היה נוח וקל. היו עוד ישראלים וזה כיף לעבוד בסביבה שמכירה אותך. אני מצטערת בדיעבד שלא עשיתי את השינוי הזה קודם. שיפרתי כל כך הרבה תנאים במקום העבודה שלי ובתנאי העבודה שלי שזה לא יאומן.

בינתיים הגדולה שלי סיימה תיכון ויצאה לשנת שירות בישראל. הקטנה היתה בשנה האחרונה בתיכון. הסיום שלהן היה גם סיום הקשר הזוגי שלנו. לאחר 32 שנים עם אותו גבר ושתי בנות - החלטנו לפרק את החבילה.

מבחינה כלכלית לא היתה לי בעיה. תמיד עבדתי והייתי עצמאית כלכלית, והמשכתי לפרנס את שתי הבנות שהיו בשלבי "פריחה מהבית". הקטנה סיימה תיכון ועברה לישראל. משנת שירות והתנדבות המשיכה לשירות צבאי מלא לקרקל. הגדולה בדיוק חזרה מישראל לסיאטל - כסאות חמים.

מצאתי את עצמי לבד, ללא חברים או משפחה. הייתי צריכה להמציא את עצמי מחדש. מצאתי את עולם האונליין דייטינג (ONLINE DATING), וגיליתי שבגיל 47 אני הצלחה מסחררת, אחרי שהייתי בטוחה שאף אחד בחיים לא ירצה לצאת איתי. מי בכלל ידע מה זה לצאת עם גברים?

 

 

מרוב הצלחה ישבתי וכתבתי את הספר Around Seattle in 80 Dates - an Online Dating Journey. הספר יצא לאור בדיוק לפני שנה ותופס תאוצה לאט לאט אבל בטוח. לאחרונה כתבו עליי באחד מאתרי החדשות המקומיים באנגלית והזלתי דמעה מהתרגשות כשהשוו אותי ל Marvelous Mrs. Maisel, אחת מסדרות הטלויזיה הכי מוצלחות שראיתי אי פעם. מבחינתי זה כבוד עצום.

התחלתי להופיע על הבמה במופעי סטנדאפ עם חומר שכתבתי. לקחתי שיעורי אימפרוביזציה, ולהופיע בערבי מספרי סיפורים מקומיים. גיליתי תרבות חדשה ועשירה של חשיבה יוצרת, אנשים מעניינים והרבה רגעים של צחוק.

כיום אני עובדת עם קבוצות שונות של אנשים על נושא הדייטינג, יחסים וזוגיות בגילאי 40 פלוס. אנשים שלפתע מוצאים את עצמם לבד אחרי הרבה מאד שנים שחיו עם אותו בן זוג. אונליין דייטינג מאד פופולרי בארה"ב, ומצד שני הרבה מאד אנשים מוצאים שהוא מתסכל ונשארים לבד".

 

 

 

מה את הכי אוהבת בארה"ב?

מרחבים. אפשר לנסוע ולנסוע וזה לא ייגמר לעולם. יש הכל ובגדול. עשרות אגמים בטווח של שעה נסיעה מהבית שלי, פארקים ירוקים ענקיים שאפשר ללכת לאיבוד ובחניה יש מלא מקום תמיד.

מה את הכי לא אוהבת בארה"ב?

ההעלבות המהירה של אנשים מכל דבר והצורך להתנצל אם חס וחלילה מישהו נעלב ממשהו שממש לא ברור, אולי ברור רק לאדם שנעלב. אפשר להגיד מה חושבים ולנהל שיחה אמיתית בצורה מכובדת ומנומסת ואם מישהו נעלב שילך לשירותים, ירחץ את הפנים ויחזור. את גיל הגן כולנו כבר עברנו.

מה מבחינך הדבר השונה ביותר בין ישראל לארה"ב?

נהיגה בכביש. התחושה היא שהנהג שלפניי, מאחוריי ומצדדיי הוא אלוף והוא יראה לי מה זה אם במקרה אני צריכה לפנות ימינה או שמאלה או אם אני לא נוסעת מספיק מהר לטעמו. בסיאטל אני רק מפעילה את האיתות ומיד מאפשרים לי לעבור לנתיב שאני צריכה. אין לחץ, אין תחרות ואנשים מפרגנים אחד לשני בכביש. מכירים בעובדה שכביש זה מקום מסוכן וכדאי לשתף פעולה כדי שכולם יגיעו הביתה בשלום, בלי לחץ ובראש טוב. אנשים ממש מחייכים אחד לשני בכביש ואומרים תודה.

למה את הכי מתגעגעת בארץ?

אחותי הקטנה, המשפחה שלה וחברים קרובים, דני סנדרסון.

למה את הכי פחות מתגעגעת אליו בארץ?

נהיגה.

מה הכי ישראלי בעיניך?

להכיר משפחה חדשה בפארק עם הילדים, ושעה אחרי ללכת לבית של אחת המשפחות לארוחת ערב משותפת.

איפה שירתת בצבא?

מדריכת נ"מ, זיהוי מטוסים, אב"כ ועוד. הרצליה ביסנ"מ.

איזו עיר הכי אהובה עליך בישראל?

תל-אביב. אני אוהבת את האוירה, הארכיטקטורה של איזור רוטשילד, ההצגות, ההופעות.

איזה חפץ יש לך מזכיר לך יותר מכל את ישראל?

מטקות. הכי ישראלי בעיני וגם במקור המצאה ישראלית.

איפה את רואה את עצמך עוד 10 שנים?

מסתובבת בעולם, מרצה בתור סופרת, לאחר שהוצאתי עוד שני ספרים. חיה שלושה חודשים בשנה בסיאטל, שלושה חודשים בישראל ושלושה חודשים בגואה, הודו.

איזו מילה בעברית את הכי אוהבת?

יאללה- וכן אני יודעת שזה לא בדיוק בעברית, אבל זו מילה עם המון משמעויות ואני מלמדת את כולם לומר אותה.

איזו מילה בעברית את הכי שונאת?

נשמה.

חופשה מומלצת (בארה"ב):

OCEAN SHORES. למצוא יחידה להשכרה על שפת הים. בדרך כלל הבתים להשכרה הם פשוט מקסימים, עם חצר אחורית, אח בבית ומלא מרחב לכל המשפחה ולהגיע יחד עם הכלבה.

מסעדה מומלצת בעיר המגורים (בארה"ב):

OAK TREE - PHO AND MORE, North Seattle

מסעדה מומלצת בישראל:

החומוסיה ברמת ישי בתחנת הדלק. שווה פיצוץ.

מה מבחינתך המאכל הכי ישראלי?

חומוס, ולא מעניין אותי שגם הפלשתינאים, המצרים והלבנונים אוכלים את זה. אכלתי חומוס בהמון מקומות בעולם, והחומוס הישראלי הכי טעים.

מה החטיף הישראלי האהוב עלייך ביותר?

ביסלי פלאפל, ואני משתדלת לא להכניס אותו הביתה.

טיפ לישראלי המתחיל באמריקה?

ללמוד להקשיב עד הסוף ובאמת לשמוע מה יש לצד השני לומר ואז, כאשר מגיבים, לעשות את זה בעדינות ובענייניות. להתייחס למה שנאמר ולא להרצות. הסחבקיות והדוגריות הישראלית, שלדעתי שניהם דבר מקסים, לא בדיוק כובשים את לב האמריקאים בכל מקום ב"מיידי". רחמים עליהם.