הנפגעים הגדולים ביותר מכשלי התחבורה הציבורית בניו יורק הם עובדי מערכת הבריאות

דלריסה סוול-הנרי, מסייעת טיפולית בבתים פרטיים התפטרה מעבודתה משום שכדי להגיע לאדם המוגבל בו טיפלה, היא נידרשה לנסוע במשך שעתיים באוטובוס ולהחליף שלוש רכבות תחתיות. כאשר באחת הפעמים הרכבת נעצרה בגלל נוסע שחש ברע, התארכה הנסיעה ל-3 שעות ו-15 דקות. היא איחרה מן הסתם. כדי לפצות את המטופל המוגבל היא נשארה אצלו מעבר לזמן המתוכנן וזאת, במקום לצאת בזמן ולאסוף את נכדתה מבית הספר. כדי להוציא את הנכדה הממתינה מהגן, היא ביקשה משכן לעשות זאת עבורה, תמורת 35 דולר. בשבוע שעבר חל עיכוב דומה בהגעת רכבת אחרת והיא איחרה שוב למשימתה.

,זה מוציא אותי מכלי." אמרה סוול-הנרי (54) המשתכרת 13 דולר לשעה. "זה לא שאנחנו יושבים ביחד, צופים בטלויזיה ולא עושים כלום. אנחנו עושים משהו. עלינו להיות אצל המטופלים בזמן." מערכת הרכבות התחתיות של העיר ניו-יורק איננה מצליחה להתגבר על תקלות ועיכובים. רבים מאוד נפגעים באופן קבוע מהשיבושים בלוחות הזמנים של הרכבות התחתיות של ניו יורק, ברם, לפי דו"ח חדש שבחן את הנושא, הפגיעים מכולם הם דווקא ציבור עובדי הבריאות המטפלים במוגבלים, החוצים את העיר הלוך וחזור מדי יום, בדרכם אל מטופל שממתין להם: זקנים, חלשים וחולים.

הם משתמשים בתחבורה ציבורית, כמו אוטובוסים ורכבות תחתיות, משום שידם אינה משגת לרכוש לעצמם רכב פרטי, או טקסי או להשתמש בשירותי אובר - Uber. כל עיכוב קל בתחבורה אל העבודה, גורם עוגמת נפש ואף סבל למטופל הממתין ולמשפחתו, הסומכים על העובדים שיגיעו בזמן, כדי לספק לנזקק תרופות, או ארוחות. מבחינת העובדים המסורים, עיכובים ואיחורים כאלה עלולים לגרור עימם נזיפות, השהיית שכר ואף פיטורים. הדו"ח שכותרתו "נסיעה לא בריאה", שנערך על ידי מכון המחקר "המרכז לעתיד אורבני" 

מגלה, שעובדים סיעודיים כאלה הם מהנפגעים העיקריים מהעדר תשתית תחבורתית ציבורית ראויה. רבים מהם נשענים לצרכי עבודתם על תחבורה ציבורית, משום שהם גרים או עובדים בשכונות או רובעים בהם התחבורה הציבורית כלל לא פעילה, או שבלתי אפשרי לסמוך עליה.  משך הזמן הממוצע שלוקח לעובד בריאות כזה להגיע אל המטופל שלו הוא 51.2 דקות - משך הזמן הארוך ביותר להגעה למקום העבודה לעובדי המגזר הפרטי. זאת, בהשוואה לפרק זמן ממוצע של נסיעה בעיר העומד על 47.3 דקות. קבע הדו"ח.

"אף שעובדים רבים נאלצים אף הם לנסוע משך זמן ארוך למדי למקום עבודתם, אלה העובדים כמסייעים או מטפלים במוגבלים, ניצבים בפני האתגרים הקשים ביותר." כתב ג'ונתן בוולס, המנהל הכללי של "המרכז לעתיד אורבני". "לא רק שטיפול במוגבלים הוא עבודה של 24/7, זה סוג עבודה, שבו העובד נידרש להיות במקום בדיוק בזמן, עירני ואפילו מתלהב - תכונות שנידרשות למי שאמורים לסייע למוגבלים במסגרת שירותי הצלת חיים שהם מעניקים, אבל זה קשה מאוד להעניק את אלה, כשהתחבורה הציבורית נקלעת חדשות לבקרים לבעיות של עיכובים ואיחורים, דבר שפוגע מדי יום, כמה פעמים ביום, בנותני השירות החיוני הזה."   

הדו"ח מדגיש ומזהיר שהאתגרים בפניהם עומדת התחבורה הציבורית הם רבי השפעה  וחמורים במיוחד, עבור עובדים אלה של תעשיית שירותי הבריאות. שהיא המעסיק הגדול בעיר עם כמעט 500,000 עובדים, בעיקר משום שרוב הניזקקים, כשני שליש מהסה"כ, נמצאים ברבעים שמחוץ למנהטן. לפי הדו"ח, הבעיה המרכזית של שירותי התחבורה הציבורית בעיר היא, שהם נשענים על תכנון מעגלי, בן כמאה שנה. תכנון שנועד להביא ולהחזיר עובדים ממנהטן ואליה. כל מה שלא היה קשור לתחבורה למנהטן, נזנח או השאיר פרצות וחללים תכנוניים. 

כמעט כל אחד מתוך שלושה מעסיקים בתחום הבריאות, כולל בתי חולים, מרכזי סיוע חרום, בתי אבות ומרפאות - ממוקמים במרחק העולה על 8 גושי בנינים מתחנת רכבת תחתית, לפי הדו"ח, שיפורסם ביום רביעי והמבוסס על סקר ועל איסוף נתונים. אצל אחרים מאגר העובדים מצוי בשכונות או רובעים הדורשים, לפחות שנים עד שלושה אוטובוסים, או רכבות תחתיות. המרכז הרפואי Interfaith Medical Center בבדפורד-סטיבסנט, ברוקלין הסמוך לתחנות A ו-C מעסיק כ-1,400 עובדים, שרובם לא מתגורר ליד התחנות הללו, קבע הדו"ח. כך למשל, 188 מהם גרים בשכונות אחרות של ברוקלין, קאנרסיי ופלאטלאנדס אותן משרתת רכבת L. לכן הם נאלצים לקחת שני אוטובוסים - או אוטובוס אחד והליכה רגלית ממושכת, כדי להגיע לעבודה. 

דופ אז'בי נהגה להתחיל את יום העבודה שלה בנסיעה של שעה וחצי בשלוש רכבות תחתיות מביתה בברונקס למרכז הרפואי Maimonides Medical Center בברוקלין. בסוף היום, שעה וחצי בחזרה. עד שנמאס לה והיא עברה לברוקלין, מהלך שחייב תוספת של 500 דולר עור שכר הדירה לחודש. משך הנסיעה שלה בתחבורה ציבורית כעת עומד על 45 דקות לכל כיוון, בשתי רכבות תחתיות. "זה שווה את זה. הייתי צריכה לעשות זאת קודם." היא אמרה. "הזמן שלי שווה יותר. הרווחתי זמן איכות, שאינו מבוזבז על נסיעות."

עבור עובדי מערכת בריאות אחרים, מעבר דירה איננו אופציה והם אינם מסוגלים להרשות לעצמם לגור בשכונות קרובות יותר למרכז. למעלה מ-11,200 עובדי מערכת הבריאות גרים בקווינס וילאג', קאמברייה הייטס ורוזדייל - שכונות בהן אין אף לא תחנת רכבת תחתית אחת, קובע הדו"ח. אוטובוסים איטיים ולוחות זמנים מוגבלים גוררים תלונות אינסופיות. כ-80,700 עובדי מערכת הבריאות נוסעים באוטובוסים מדי יום, יותר מכל העובדים של עסקי המזון והקמעונאות גם יחד. עובדי מערכת הבריאות הם הרוב בנסיעות התחבורה הציבורית ברובעים כברוקלין, קוויס, וברונקס.

עובדי המערכת הזו הם אלה המתמודדים עם הקשיים הרבים ביותר. מאחר ויותר ויותר ניו- יורקרים מזדקנים בבתיהם, עזרה רפואית/בריאותית חייבת להגיע לכל פינה בעיר. מספר העובדים האלה גדל לפיכך מ-61,700 לפני עשור ל-151,700 כעת. השכר הממוצע שלהם הוא פחות מ-25,000 דולר בשנה, מציין הדו"ח.

אליזבט טאבארז האחראית לארגון של סייעני בריאות באיגוד 1199 S.E.I.U. union בדקה ומצאה, שבעיות תחבורה תופסות את המקום השני כסיבה למצוקה נפשית בקרב עובדיה, אחרי מקרי מוות במשפחה. "הם לחוצים והם חשים שלחץ הדם שלהם עולה." היא אמרה. "הם חוששים לאחר. ישנם מטופלים התלויים בהם. זה מלחיץ." גברת טאבארז ציינה שנגד עובדים שלה הוגשו 40 תלונות על ידי מקבלי השירות, בגין איחור לעבודה - בגלל בעיות תחבורה - במהלך שלוש החודשים האחרונים, או כמעט פי שניים מהנתון הזה לפני שלוש שנים.

לאחרונה היא אף הפעילה את מעמדה, כדי למנוע פיטוריו של אחת העובדות מאגנה קימיליו (44) הנאלצת לנסוע באוטובוס ושתי רכבות תחתיות מהברונקס להארלם, כדי לטפל באישה זקנה. לפני שנה וחצי החלה גברת קימיליו להגיע באיחור כמעט מדי יום, בשל בעיות בצירי התנועה לביתה של המטופלת. גם כשהחלה לצאת חצי שעה יותר מוקדם, כדי להספיק בזמן את נסיעת 45 הדקות אל המטופלת ולא לאחר, זה לא היה מספיק. היא לא יכלה להקדים עוד יותר, משום שהיה עליה להביא את ביתה בית הספר.  

"עבדתי כמטפלת בריאות מאז 1996 ואהבתי את עבודתי מאוד, וכמעט איבדתי את מקום העבודה בגלל משהו, שכלל לא היה תלוי בי."היא אמרה. כתוצאה מהלחצים היא אף הגיעה לחדר מיון בגלל לחץ דם גבוה. "היתה לי אם כן, הערה בדו"ח האישי שלי ולא הצלחתי למצוא עבודה חדשה." גברת טאבארז הצליחה לארגן מחדש את לוח הזמנים של גברת קימיליו בחצי שעה ואף על פי כן גברת קימיליו מאחרת מדי פעם עבודתה, בגלל עיכובים בתנועת הרכבות, אבל באופן פחות תכוף מבעבר.

גברת סוול-הנרי המסייעת מקווינס חצתה את העיר הלוך ושוב, משום שהיא אינה רוצה לסרב לעבודות, יהיו רחוקות ככל שיהיו. פעם היא נאלצה לנסוע במשך שלוש שעות באוטובוס ובשלוש רכבות, כדי להגיע לקוני איילנד, ברוקלין. התחבורה הציבורית הקרובה ביותר אליה, היא במרחק של שעה וחצי נסיעה בשני אוטובוסים. "הייתי מעדיפה שהנסיעה שלי תארך לא יותר משעה, אבל לרוע המזל, זה לא קורה. אני חייבת להסתדר. לקום מוקדם יותר ולהספיק. מעבר לכך, אלו ברירות יש בידי." שאלה סוול-הנרי. "כשאתה מרוויח 13 דולר בשעה וחייב לשלם שכר דירה ולקנות מוצרי מזון, אינך יכול להרשות לעצמך מוניות אובר." היא אמרה. "אני בקושי מסוגלת לרכוש כרטיס MetroCard לשבעה ימים."