היום, בגיל 33, כשהוא מתגורר בתל אביב-יפו ומבסס את מקומו בתעשיית המשחק הישראלית, סודאי כבר יכול להסתכל לאחור ולהבין עד כמה הדרך שעבר הייתה בלתי צפויה. הילד מאילת, זה שפעם חלם לעמוד על במה אבל לא ידע איך להגיע לתל אביב, הפך לשחקן בסדרת הטלוויזיה הישראלית המצליחה ״פאודה״. תפקיד שמחבר בין שני עולמות שהוא מכיר מקרוב: עולם הלחימה והביטחון, ועולם המשחק שעליו חלם מאז שהיה ילד.

יהונתן סודאי
בעוד מספר שבועות יגיע סודאי לניו יורק, שם ישתתף ב-4 בדצמבר באירוע מיוחד של הקונסוליה הישראלית, והדלקת נר ראשון של חנוכה ובמסגרת המאבק באנטישמיות. הוא יחלוק את סיפורו האישי, ידבר על השירות הצבאי, על החברים שאיבד ועל המציאות הישראלית שלא תמיד מצליחים להבין מעבר לים.
בראיון מיוחד מישראל חזרתי איתו אל הילדות באילת, אל הרגעים שבהם כמעט איבד את דרכו, אל ההחלטה ללמוד משחק בגיל שבו רבים כבר היו מוותרים, ואל סגירת המעגל המרגשת שהביאה אותו אל הסט של ״פאודה״.
הילד מאילת שלא מצא את מקומו
סודאי נולד וגדל באילת, להורים שעסקו כל חייהם בתחום המלונאות. לכאורה, עיר השמש, החופים והבילוים של ישראל, היא כידוע מקום כיף לחופשה, אבל עבורו, אילת המרוחקת גרמה לו להרגיש מבודד מאפשרויות להגשים את החלומות שלו.
כבר בגיל צעיר היה ילד מלא אנרגיה, כזה שהתקשה לקבל גבולות ולהסתדר עם מסגרות. בית הספר לא היה המקום הטבעי עבורו. הוא לא התחבר ללימודים, חיפש תשומת לב ולעיתים קרובות מצא את עצמו במקומות הלא נכונים. אבל מאחורי ההתנהגות הפרועה, הוא אומר היום, היה ילד שחיפש שמישהו יראה אותו.
״באילת אתה חי במקום שכילד זה קצה העולם ואין לך משאבים ויכולות ומי שייקח את הכישרון או החלומות שלך כילד ויפתח אותך, אז זה לקח אותי למחוזות אפלים. הייתי נער שלא הצליח לשבת וללמוד בכיתה, כמי שאני, ומרגיש שלא מבינים אותו. אני מרגיש חמלה על הילד הזה, אני לא כועס עליו. וכשלא הייתה לי אפשרות לעמוד על במה ולהגשים את החלום, אז הלכתי למקומות אחרים כדי שיראו אותי. אז בגיל ה-14 ביליתי במקומות פרועים ואפילו נעצרתי כמה פעמים על ידי המשטרה.״.
ולמרות הכול, כבר אז היה משהו אחד שלא עזב אותו לחלוטין: החלום להיות שחקן. ״אני זוכר בגילאים 9, 10 ועד 12 היה לי חלום להיות שחקן. זה בער בי. הייתי מדקלם שמות סוכנויות ובתי ספר למשחק. לימים הסוכנת זוהר יעקובסון הפכה להיות הסוכנת שלי והיא אגדה אמיתית. ידעתי שיש לי את זה במשחק, אבל החיים המורכבים באילת לא אפשרו לי. אני גר באילת, רחוק, וההורים שלי לא יכלו לקחת אותי לאודישנים בתל אביב כילד, והחלום נראה בלתי אפשרי."
הצבא ששינה את מסלול חייו
בגיל 18 התגייס סודאי לצה"ל ושירת כלוחם ביחידה מובחרת בחטיבת הצנחנים. עבור נער שהתקשה במשך שנים להתמודד עם מסגרות, השירות הצבאי הפך לנקודת מפנה משמעותית. לראשונה הוא מצא את עצמו בתוך מערכת שבה נדרשו ממנו משמעת, אחריות, מחויבות ועבודת צוות.
במהלך שירותו השתתף בלחימה במבצע צוק איתן. הוא נחשף למראות קשים ולמצבים שאינם פשוטים לעיכול כחלק מהלחימה בעזה. גם שנים לאחר מכן הוא עדיין נזכר בחברים שנפצעו ושנהרגו. אך בין כל הזכרונות הלא פשוטים הוא חלק עימי דווקא רגע אחד יותר מיוחד ואפילו משעשע: ״כשהייתי בעזה שבועיים לתוך מלחמת צוק איתן, חבר מהמחלקה שלי היה יוצא כל יום עם נגמ"ש לארץ, מביא אוכל וציוד ומכניס לנו את זה פנימה. ואז יום אחד הוא אמר לי שאמא שלי בבית חולים היא מאושפזת ולא במצב טוב. והוא אמר לי: 'תן לי משהו להעביר להם, משהו שידעו שפגשתי אותך'. אמרתי לו: 'תגיד לאבא שלי: 'גלגלי מגנזיום וגג נפתח'. הוא אמר לי: 'מה?' אמרתי: 'תעביר לו את המסר גלגלי מגנזיום וגג נפתח'. מאחורי הבקשה המוזרה עמדה שיחה משפחתית שהתקיימה לפני המלחמה: אבא שלי לפני המלחמה אמר שהוא רוצה לקנות לי רכב ושאל אותי מה אני רוצה. אבל אז יצאתי למלחמה ולא היה לנו זמן להתעסק בזה.
אבל החבר מהצבא העביר לאבא שלי את המסר, וכשיצאתי מהמלחמה מצוק איתן חיכה לי רכב עם גלגלי מגנזיום וגג נפתח״. אבל ההשפעה של השירות הצבאי הייתה גדולה הרבה יותר ממכונית חדשה. סודאי מספר שהצבא הציל אותו, עיצב את האישיות שלו והעניק לו תחושת מסוגלות שלא הכיר קודם לכן. ״ובאמת התפנית הייתה כשהתגייסתי לצבא. הצבא יישר אותי, עיצב את האישיות וביגר אותי. בצבא הבנתי שאם אני רוצה משהו באמת, אני לא צריך את ההורים שלי או את אף אחד. אני רק צריך לבחור את זה. אני יכול לעשות כל מה שאני רוצה״.

סודאי בהפסקת סיגרה עם יעקב זדה דניאל במהלך צילומי ״פאודה״ 5
אחרי השחרור לא מיהר סודאי לפנות למשחק. להפך, הוא המשיך במסלול הביטחוני. עד גיל 26 עבד במגוון תפקידים ביטחוניים, בהם אבטחה סמויה בשדה התעופה.
אבל מתחת לפני השטח, משהו התחיל להשתנות. הוא הרגיש שהגיע הזמן לשאול את עצמו מה הוא באמת רוצה לעשות בחיים. יהונתן: ״אחרי שנים, בגיל 26, פתחו איזה בית ספר למשחק באילת וזה בא לי בתקופה מאוד קריטית, כי הרגשתי אבוד ולא ידעתי מה לעשות בחיים. ואז חברה רשמה אותי והלכתי לשם, ופתאום הרגשתי כאילו אני חוזר הביתה. ומאותו רגע הבנתי שאני הולך לנסות להתקבל לבית ספר למשחק בתל אביב. אני לא רציתי להגיע לגיל 30 ולדעת שלא ניסיתי אפילו להגשים את החלום״.

סודאי מתוך ״פאודה״ 5
הצעד הבא היה אמיץ לא פחות: לעבור לתל אביב ולהתמודד על מקום בבית ספר למשחק מהנחשבים בישראל. הוא התקבל לסטודיו למשחק של ניסן נתיב בתל אביב.
איך היה המעבר ללימודים בניסן נתיב?
״וואלה, הגעתי בלי שום ניסיון מוקדם לבית ספר מאוד מאתגר ותחרותי. רוב החבר'ה בניסן נתיב גדלו לתוך העולם הזה. אלה ילדים של שחקנים מפורסמים ומוכרים בתעשייה, או ילדים שהיו בבתי ספר לאמנויות כילדים, והדרך שלהם הייתה סלולה מראש״.
המשפחה תמכה בו לאורך הדרך. החברים הקרובים הכירו את החלום וידעו שזה המקום שבו הוא רוצה להיות. אחרים, בעיקר אנשים שהכירו אותו מהעולם הביטחוני, התקשו להבין את המעבר החד. מבחינתם, מה פתאום אדם שעבד באבטחה סמויה ובמערכת הביטחון מחליט לפתע ללמוד משחק?
אבל עבור סודאי זו לא הייתה החלטה פתאומית. זה היה חלום שהמתין בסבלנות כמעט שני עשורים.
הדרך אל ״פאודה״: תפקיד קטן, ויתור גדול והמתנה של ארבע שנים
עוד לפני שהגיע ל״פאודה״, סודאי החל לצבור ניסיון על המסך. הוא השתתף בפרויקטים טלוויזיוניים וקולנועיים, בהם ״קורדרוי״, העונה השלישית של ״שבאבניקים״ ו״חזי ובניו״. בקולנוע קיבל תפקיד ראשי בסרט ״כסף קל״, לצד עדן פינס ואורי פפר, וכן השתתף בפרויקט ״מיומנו של מפצל הדירות״.
הוא לא הסתפק בתפקידים על המסך. בהמשך השתתף גם בהפקות תיאטרון, בהן ״קח אותי מוריס״ והמחזמר ״עפרה״. מבחינתו, כל תפקיד היה עוד הזדמנות ללמוד, להתפתח ולבנות את עצמו כשחקן. ולא מזמן הוא השתתף בסידרת מיקרו דרמה ״לא נגמר״ שצברה מיליוני צפיות ועשתה הרבה רעש במדינה. הקהל התאהב בו לגמרי והסדרה שמספרת על 2 אקסים רעילים שנפגשים בסטואציות מוזרות הפכה וויראלית בכל הרשתות החברתיות.
אחת ההזדמנויות המשמעותיות ביותר בקריירה שלו הגיעה דווקא בשלב שבו עדיין לא היה בטוח אם היא מתאימה לו. הוא קיבל הצעה להשתתף ב״פאודה״ בתפקיד קטן, מעין הופעת אורח. לכאורה, עבור שחקן צעיר זו הייתה הזדמנות שאסור לפספס. אבל סודאי קרא את התסריט, הבין מה צפוי לדמות שלו, והרגיש שהתפקיד לא מאפשר לו את מה שקיווה לקבל מהסדרה.
הדמות שלו הייתה אמורה לקבל כדור ולמות בסוף הסיפור. הוא לא רצה לסגור לעצמו את הדלת הזאת. הוא החליט לוותר על ההזדמנות, מתוך תקווה שאולי בעתיד תהיה לו אפשרות להשתלב בסדרה בתפקיד משמעותי יותר. זו הייתה החלטה לא פשוטה, במיוחד עבור שחקן בתחילת דרכו, אבל בדיעבד התברר שהיא הייתה אחת ההחלטות הנכונות שקיבל. ארבע שנים לאחר מכן הגיעה ההזדמנות שעליה חלם.
איך הגיעה ״פאודה״?
״אני זוכר ששלחו לי אודישן. כולם היו באטרף על זה. שלחתי אודישן מצולם, עברו חודשיים ולא קיבלתי תשובה, אז שחררתי מזה. ואני לא ידעתי מה יהיה הפרויקט הבא שלי, אז הלכתי לעבוד על סרט סטודנטים. ואז אני מקבל הודעה מהסוכנת שלי. היא העבירה לי הודעה שאומרת: אנחנו רוצים את יהונתן סודאי לתפקיד בפאודה. ואני חשבתי, וואלה, מגניב, קול בק (הזמנה לפגישת היכרות מקרוב ואודישן נוסף), ואמרתי לה: מגניב, תגידי לי מתי הקול באק. היא אומרת לי: יהונתן, שום קול באק, קיבלת את התפקיד. אמרתי לה: איך זה יכול להיות? שלחתי אודישן מצולם. ואז היא אומרת לי: יהונתן, התפקיד שלך, הם רוצים אותך!״
יהונתן שיחק את דנינו - דמות שמשתלבת במציאות הדרמטית של העונה החמישית, על רקע אירועי 7 באוקטובר והשלכותיהם. הצוות נקרא בעקבות פעילות חשודה בעזה, ונקלע לאירוע הפתיחה הדרמטי המתרחש על גדר הגבול. שמתחיל את התקפות הטרור הקטלניות של ה- 7 באוקטובר. בהמשך, לאחר שנתיים של מציאות ביטחונית מטלטלת, דנינו וחבריו נדרשים לסכל פיגוע גדול בישראל סביב אירועי יום הזיכרון.
רגע מיוחד או מרגש מהצילומים?
״לא היה רגע ספציפי. בכל רגע שלי על הסט של פאודה, איזה שבועיים של ימי צילום, התפללתי שלא ייגמר. זה היה כל כך מרגש להיות חלק מהדבר הזה. בשבילי זה התגשמות כל החלומות כשחקן. וזה קרה, וזה קרה בעונה כל כך חשובה. זו התרגשות גדולה מכל רגע על הסט״.
הסידרה זכתה להצלחה גדולה בארצות הברית איך היו התגובות בארץ לסדרה?
״תשמע, פאודה סדרה מאוד אהובה וישראלים מתים עליה. אבל הרבה אנשים שאמרו שזה היה חשוב ומרגש, אבל טענו שהיינו עדינים מדי. אבל זה מובן, אי אפשר להיות גרפיים מדי בטלוויזיה. גם האירועים של ה-7 באוקטובר הם מאוד מאוד טריים. התגובה הכי מדהימה שקיבלתי היא הודעה מקצין בגולני שלחם בלבנון ונפצע וחזר להילחם. והוא שולח לי הודעה ואומר לי תודה, כי הוא ראה את עצמו בדמות של הלוחם ששיחקתי, ואז חוזר להילחם ולסייע למדינה. ואני אומר לו: אתה אומר לי תודה? אתה הגיבור האמיתי!
ואז הבנתי שאם הצלחתי באיזשהו מקום לספר את הסיפור של אדם שיצא להקריב את החיים שלו כדי שאני אחיה פה בבטחה, ונגעתי ללוחם בלב ולאנשים בארץ, אז וואלה, עשיתי את העבודה שלי. ובאמת אני מקבל הודעות מצופים באירופה, הודעות מדרום אמריקה ואמריקה, מלבנון קיבלתי, ואפילו נסיכה מהודו עם מיליוני עוקבים שלחה לי הודעה שהיא מאוד התרגשה מהסדרה״.
יש חלומות על הוליווד?
״ברור, שחקן בא להגיע לשם. אבל אני גם מאוד מפוכח. אני רואה מה קורה בתעשיה ההוליוודית נגד ישראל ואיך מתייחסים אלינו, מחרימים אותנו והאנטישמיות הגדולה כלפי יהודים וישראלים. כל כך הרבה אנשים מתיימרים להבין את המצב בישראל ובמזרח התיכון אבל אין להם מושג. כל האווירה הזו גורמת לי לא למהר לכוון לשם - פחות בוער לי הוליווד עכשיו״.
בכלל, הוא מספר לי שהצלחה אינה נמדדת רק בתפקיד בינלאומי, בפרסום או בהכרה מעבר לים. הוא מעדיף להתמקד בעשייה שיש בה משמעות: ״למרות ההצלחה, אני לא באטרף ללכת עכשיו ולנסות להגשים חלומות בחו״ל. אני לא העניין פה. כשאני מספר סיפור, יש לי מסר להעביר, ואם אני יכול להשפיע על בן אדם או לעורר אנשים לעשות מעשה טוב, זה הדבר שלי. לשם אני מנתב את האנרגיה שלי. אני מאמין שעוד תפקידים יבואו. אני גם כותב ויוצר חומרים משל עצמי.״

עם עדן פינס בפרימרייה של ״כסף קל״
יש שחקנים אמריקאיים שאתה אוהב במיוחד או מהווים השראה?
״אני מת על ראיין גוסלינג וגם אוסטין באטלר. אוסטין, מאז שראיתי אותו משחק את אלביס בכל כך הרבה כשרון, הוא הותיר בי חותם. הוא שחקן מעולה אני מאוד אוהב אותו״.
אולי אחד הרגעים המשמעותיים ביותר בסיפור של סודאי לא כלל בכלל מצלמה, תסריט או שטיח אדום. לפני כחודש הוא חזר לבית הספר התיכון באילת, המקום שבו למד כנער, ונפגש עם כ-70 תלמידים.
הוא הגיע לשם כדי לספר את סיפור חייו, את הדרך שעשה, את השירות הצבאי ואת החיבור המיוחד שנוצר בין החוויות האישיות שלו לבין התפקיד שקיבל ב״פאודה״. זו הייתה הרבה יותר מהרצאה עבורו. זו הייתה הזדמנות לפגוש שוב את המקום שממנו יצא, הפעם כאדם אחר לגמרי.
יהונתן: ״להגיע שוב לבית הספר הזה ולדבר עם ילדים בני 16 -17 החזיר אותי אחורה וגרם לי להרגיש כאילו אני מדבר אל עצמי אז. הייתי ילד שהסתבך וכמעט נכנס לבית סוהר בסוף התיכון והיום אני נותן להם הרצאה ואם הצלחתי להשפיע על איזה נער שיבחר בדרך טובה יותר לחיות או לקבל השראה זה סיפוק מטורף עבורי וסגירת מעגל.״
יספר את הסיפור הישראלי בתפוח הגדול
ב-4 בדצמבר צפוי סודאי להגיע לניו יורק, כאורח באירוע של הקונסוליה הישראלית, לרגל הדלקת נר ראשון של חנוכה ובמסגרת פעילות למאבק באנטישמיות. עבורו, זו הזדמנות נוספת לספר את הסיפור הישראלי מנקודת מבט אישית, ולא רק דרך הכותרות והדיווחים החדשותיים. באקלים הכה אנטי ישראלי בתפוח הגדול יש לביקור שלו חשיבות גדולה במיוחד. הוא מתכוון לדבר על השירות הצבאי, על החוויות שעבר, על החברים שנרצחו ועל המציאות שבה חיים ישראלים מאז 7 באוקטובר. הוא רוצה שהקהל האמריקאי יכיר לא רק את הצדדים הפוליטיים והביטחוניים של הסיפור, אלא גם את האנשים שמאחוריהם.
יהונתן: "אני רוצה להראות להם צדדים אחרים בסיפור של הישראלי, ולהראות להם את החברים שלי שנרצחו בנובה וחברים שנרצחו במלחמה, ושיבינו שגם אנחנו חפצי חיים בישראל ושלא בחרנו ללכת להילחם בעזה ולהיכנס לאירוע המטורלל הזה. החברים שלי נסעו לפסטיבל בנובה לחגוג. חבר שלי מכר שם חולצות והוא נרצח בפסטיבל הזה. זו המציאות שלנו בישראל. אני מקווה שבחנוכה נמצא דרך להאיר את החושך״.
ומה החלום הבא?
״בית, משפחה וילדים. למצוא את האהבה שלי והאישה שלי ולעשות ילדים, זה החלום שלי. כל השאר זה הבל הבלים. משפחה זה החלום שלי מהלב״.