גנבה מהמדינה מבפנים: העובדת שהפכה אישורי אבטלה לעסק פרטי

בולטימור, מרילנד. קתרינה מקאנט לא הייתה צריכה לפרוץ למחשב ממשלתי, לגנוב סיסמאות או להתחזות לעובדת מדינה. היא כבר הייתה בפנים. במסגרת עבודתה בחברה קבלנית שסיפקה שירותים למשרד העבודה של מרילנד, הייתה לה גישה למערכות הממשלתיות שבהן מטופלות בקשות לדמי אבטלה. במקום להשתמש בהרשאות שניתנו לה כדי לסייע למובטלים, היא ניצלה אותן כדי לגנוב כספי ציבור ולמכור לאחרים את האפשרות לקבל תשלומים שלא היו זכאים להם.

ביום שני, 9 בנובמבר, נגזרו על מקאנט, בת 41 מבולטימור, ארבע שנות מאסר בבית משפט פדרלי במרילנד. השופטת ג'ולי ר' רובין גזרה עליה גם שלוש שנות פיקוח לאחר שחרורה. מקאנט הודתה בעבירות הונאה באמצעי תקשורת וגניבת זהות בנסיבות מחמירות, בעקבות מעשיה במהלך מגפת הקורונה.

לפי משרד המשפטים האמריקני, הפרשה התרחשה בין ינואר לדצמבר 2021, בתקופה שבה מיליוני אמריקנים עדיין התמודדו עם ההשלכות הכלכליות של המגפה. תוכניות הסיוע למובטלים נועדו לאפשר לאנשים שאיבדו את עבודתם לשלם חשבונות, לרכוש מזון ולעמוד בהוצאות מחיה בסיסיות. אלא שבאותה תקופה בדיוק ניצלה מקאנט את הגישה שלה למערכת כדי להפנות כספים לכיסיה.

מקאנט יכלה להיכנס למאגרי המידע של משרד העבודה, להעלות מסמכים התומכים בבקשות לדמי אבטלה ולאשר אותם. היא יכלה גם לשנות את פרטי המבקשים, לעדכן כתובות דואר אלקטרוני ולבצע פעולות שאפשרו למערכת לשחרר תשלומים. בחלק מהמקרים היא יצרה בעצמה בקשות כוזבות לדמי אבטלה. במקרים אחרים השתלטה על בקשות קיימות באמצעות שינוי שמותיהם וכתובות הדואר האלקטרוני של המבקשים.

השיטה הייתה פשוטה מבחינה עקרונית, אך דרשה הרשאות שרוב האזרחים אינם מחזיקים בהן. מקאנט יכלה להיכנס למאגרי המידע של משרד העבודה, להעלות מסמכים התומכים בבקשות לדמי אבטלה ולאשר אותם. היא יכלה גם לשנות את פרטי המבקשים, לעדכן כתובות דואר אלקטרוני ולבצע פעולות שאפשרו למערכת לשחרר תשלומים.

בחלק מהמקרים היא יצרה בעצמה בקשות כוזבות לדמי אבטלה. במקרים אחרים השתלטה על בקשות קיימות באמצעות שינוי שמותיהם וכתובות הדואר האלקטרוני של המבקשים. לאחר מכן שינתה את פרטי התשלום כך שהכספים שנועדו להגיע למקבלי הקצבאות יופקדו ישירות בחשבונות הפיננסיים שלה.

אבל מקאנט לא הסתפקה בהפניית תשלומים לעצמה. היא גילתה שאפשר להפוך את ההרשאות הממשלתיות למוצר שאנשים אחרים יהיו מוכנים לשלם עבורו.

על פי מסמכי ההודאה שלה, מקאנט הציעה לאנשים אחרים לסייע להם בקבלת דמי אבטלה במרמה. לקוחותיה שילמו לה סכומים חד-פעמיים שנעו בין 500 ל-8,000 דולר עבור כל בקשה, בהתאם להיקף הכספים שביקשו לקבל. בחלק מהמקרים הועברו התשלומים אליה באמצעות שירות התשלומים פייפאל.

בתמורה לכסף היא השתמשה בגישה שלה למערכת כדי לאשר מסמכים, לקדם בקשות ולבצע פעולות שאפשרו את העברת הכספים. אחת הפעולות המרכזיות הייתה הסרת חסימות שהמערכת הטילה על בקשות שנחשדו בהונאה.

החסימות הללו נועדו לעצור תשלומים עד להשלמת בדיקות נוספות, אך מקאנט הייתה מסוגלת להסיר אותן באמצעות ההרשאות שקיבלה במסגרת עבודתה. כך הפכה בפועל את אחד ממנגנוני הבקרה שנועדו להגן על כספי הציבור לכלי שסייע לביצוע העבירות.

היא גם אישרה שבועות זכאות לדמי אבטלה, פעולה הנדרשת לצורך המשך תשלום הקצבאות. במקרים רגילים, מבקשי דמי אבטלה נדרשים לאשר את זכאותם לתשלום עבור תקופות מסוימות. מקאנט ניצלה את יכולתה לבצע פעולות הקשורות לאישורים האלה כדי לקדם בקשות כוזבות.

משרד המשפטים קבע כי במסגרת הפרשה נעשה שימוש בפרטיהם האישיים של כמה אנשים אמיתיים ללא רשותם. הפרטים שימשו לשינויים בבקשות לדמי אבטלה ולביצוע פעולות במערכת. אותם אנשים הוכרו כקורבנות של גניבת זהות בנסיבות מחמירות.

המשמעות היא שהפרשה לא הסתכמה רק בגניבת כסף ממשלם המסים. היא כללה גם שימוש לרעה במידע אישי של אזרחים, שהוחזק במערכות ממשלתיות לצורך מתן שירותים ציבוריים.

היבט נוסף שמעורר שאלות נוגע להעסקתה של מקאנט. היא לא הייתה עובדת קבועה של משרד העבודה של מרילנד, אלא הועסקה באמצעות חברה חיצונית שסיפקה למשרד שירותי תמיכה. במסמכי התביעה החברה מכונה "חברה מספר אחת", ושמה אינו נמסר.

המקרה מדגים את הסיכון שעלול להיווצר כאשר לעובדים חיצוניים ניתנות הרשאות משמעותיות במערכות המכילות מידע אישי וכספי ציבור. הרשאות כאלה עשויות להיות נחוצות לצורך טיפול יעיל בבקשות, אך הפרשה מעלה שאלות בנוגע לפיקוח על הפעולות שמתבצעות באמצעותן.

לפי משרד המשפטים, מקאנט הייתה מסוגלת גם לשנות פרטים מזהים וגם להשפיע על אישור התשלומים. השילוב הזה אפשר לה להשתלט על בקשות ולהפנות כספים לחשבונותיה. בהודעה הרשמית לא פורט כיצד התגלתה ההונאה, כמה זמן חלף עד שהפעילות נחשפה או אילו בקרות נוספות הופעלו בעקבות הפרשה.

ב-10 באוגוסט השנה הודיעה התביעה הפדרלית כי מקאנט הודתה באשמה. שלושה חודשים לאחר מכן נגזר דינה.

במסגרת הסדר ההודאה התחייבה מקאנט להשיב למשרד העבודה של מרילנד 753,551 דולר. נוסף על כך הסכימה לחילוט של לפחות 550 אלף דולר. מדובר בשני רכיבים משפטיים נפרדים: פיצויים שנועדו להשיב את הנזק שנגרם למשרד העבודה, וחילוט של כספים הקשורים לעבירות.

אין פירוש הדבר בהכרח שמקאנט נדרשה לשלם סכום מצטבר של יותר מ-1.3 מיליון דולר ללא חפיפה בין הרכיבים. אופן יישום החילוט והפיצויים נקבע בהתאם להוראות המשפטיות הרלוונטיות, וההודעה הרשמית אינה מפרטת את מלוא מנגנון הגבייה.

התובעת הפדרלית הראשית במחוז מרילנד, קלי הייז, הודיעה על גזר הדין יחד עם המפקח הכללי של משרד העבודה האמריקני, אנתוני ד'אספוזיטו, ומפקד משרד האף-בי-איי בבולטימור, ג'ימי פול. החקירה נוהלה במשותף בידי האף-בי-איי ומשרד המפקח הכללי של משרד העבודה.

הפרשה נכללת במאמץ רחב יותר של הרשויות הפדרליות לאתר ולהעמיד לדין אנשים שהונו תוכניות סיוע ממשלתיות במהלך מגפת הקורונה. בשנים שבהן הועברו סכומי כסף גדולים במהירות למובטלים ולעסקים, נחשפו פרצות שאפשרו הגשת בקשות כוזבות, גניבת זהויות והעברת כספים למי שלא היו זכאים לקבלם.

במקרה של מקאנט, הבעיה הייתה חמורה במיוחד משום שההונאה לא בוצעה רק מבחוץ. מי שניצלה את המערכת הייתה בעלת גישה מורשית אליה, שהשתמשה ביכולתה לאשר מסמכים ולשחרר תשלומים כדי לעקוף את מנגנוני ההגנה.

הפרשה גם ממחישה כיצד עובד בעל הרשאות ממשלתיות יכול ליצור לעצמו שני מקורות הכנסה בלתי חוקיים במקביל: כספים המועברים ישירות לחשבונותיו, ועמלות מאנשים אחרים המבקשים לנצל את גישתו למערכת.

בסופו של ההליך הפלילי, מקאנט נשלחה לארבע שנות מאסר ונדרשה להשיב מאות אלפי דולרים. אבל הסיפור שהותירה אחריה חורג מהמקרה האישי שלה. הוא מעלה שאלה רחבה יותר על יכולתן של רשויות ממשלתיות להגן על כספי ציבור ומידע אישי, במיוחד כאשר חלק מהמערכות מופעלות בעזרת קבלנים חיצוניים.

עבור משלמי המסים במרילנד, מדובר בכספים שנועדו לסייע לאנשים שאיבדו את פרנסתם בתקופת משבר. עבור הרשויות, זו תזכורת לכך שלפעמים מי שעוקף את מנגנוני ההגנה אינו עבריין שמנסה לחדור למערכת מבחוץ, אלא אדם שכבר קיבל מפתח אליה כחלק מעבודתו.