לא חוזר בו: המשפיען האמריקני משווה בוחרים יהודים לחברי הקו קלוקס קלאן

ניו יורק. חסן פיקר, אחד המשפיענים הפוליטיים הבולטים ביותר בשמאל האמריקני, אינו מתחרט על ההשוואה שערך בין בוחרים יהודים בפרברי דטרויט לבין חברי הקו קלוקס קלאן. בריאיון ארוך לעיתונאי עזרא קליין, שפורסם ביום שישי, 13 בנובמבר, בתוכניתו של קליין בניו יורק טיימס, הגן פיקר על דבריו, דחה את הביקורת שהופנתה כלפיו והבהיר כי הוא ממשיך לראות בציונות אידיאולוגיה גזענית ופשיסטית.

העימות בין השניים התרחש על רקע הבחירות לסנאט במישיגן, שבהן ניצח המועמד הדמוקרטי עבדול א-סייד, מוסלמי המתנגד לציונות. פיקר, שלו קהל גדול של צופים ברשת, השתתף בקמפיין של א-סייד והפך לדמות מרכזית במחלוקת סביב יחסו של המועמד לישראל ולקהילה היהודית.

בסוף אוקטובר עורר פיקר ביקורת כאשר התייחס לפעילי הקמפיין שנשלחו לשכנע בוחרים יהודים בווסט בלומפילד, פרבר אמיד של דטרויט שבו מתגוררת אוכלוסייה יהודית משמעותית. לדבריו אז, הניסיון לשכנע יהודים פרו-ישראלים להצביע למועמד מוסלמי אנטי-ציוני דומה לשליחת פעילים לשכונה של חברי הקו קלוקס קלאן כדי לשכנע אותם לתמוך במועמד שחור.

פיקר טען באותה התבטאות כי בבסיס שתי העמדות עומדת תפיסת עליונות גזעית. דבריו עוררו ביקורת מצד מנהיגים יהודים ומצד גורמים במפלגה הדמוקרטית, שטענו כי ההשוואה אינה מבחינה בין תמיכה במדינת ישראל לבין אידיאולוגיה גזענית.

לדברי פיקר, הניסיון לשכנע יהודים פרו-ישראלים להצביע למועמד מוסלמי אנטי-ציוני דומה לשליחת פעילים לשכונה של חברי הקו קלוקס קלאן כדי לשכנע אותם לתמוך במועמד שחור

אלא שבריאיון החדש לא ניסה פיקר להתנער מהדימוי. קליין הציג בפניו את הבעיה שבהשוואת שכונה יהודית שלמה לחברי ארגון גזעני, כאשר הוא אינו מכיר בהכרח את דעותיהם האישיות של תושביה. פיקר השיב כי התכוון באופן ממוקד לבוחרים שתלו שלטים התומכים במועמד הרפובליקני מייק רוג'רס, יריבו של א-סייד, ואשר להבנתו התנגדו בחריפות לביקורת על ישראל.

לדבריו, מניסיונו האישי, אין הבדל מהותי בין העמדות הגזעניות שהוא מייחס לאותם בוחרים לבין עמדותיהם של חברי הקו קלוקס קלאן. הוא טען כי התמיכה הבלתי מסויגת בישראל עשויה לנבוע מתפיסת עליונות, וסיפר כי שמע בעצמו אמירות שלדעתו היו גזעניות מצד שכנים פרו-ישראלים.

קליין לא הסתפק בהסבר הזה. הוא הצביע על האפשרות שחלק מהבוחרים היהודים אינם מתנגדים למועמד מוסלמי בגלל זהותו הדתית או האתנית, אלא בשל תפיסותיהם הביטחוניות, במיוחד בעקבות מתקפת חמאס על ישראל בשבעה באוקטובר 2023. לדבריו, ייתכן שחששותיהם נובעים מזיכרון האירועים ומהדאגה לביטחונם של יהודים בישראל ובעולם.

תשובתו של פיקר הפכה את הדיון לטעון עוד יותר. הוא הכיר בכך שקיימים חששות ביטחוניים, אך השווה את השימוש בטיעונים כאלה לאופן שבו הנאצים הציגו את רדיפת היהודים כהגנה על החברה הגרמנית. פיקר הזכיר את הטענות האנטישמיות של הנאצים, שלפיהן היהודים שלטו בבנקים ובאיגודי העובדים ואיימו על האומה הגרמנית, והסביר כי עצם קיומו של טיעון ביטחוני אינו מחייב לקבל אותו.

בהמשך אמר כי הוא אינו מאמין שהחששות הביטחוניים מצדיקים את המשך התמיכה בישראל במתכונתה הנוכחית. בכך הבהיר שהשימוש בהשוואה ההיסטורית לא היה פליטת פה אלא חלק מטיעון רחב יותר נגד ההצדקות שמציגים תומכי ישראל למדיניותה.

העימות עסק גם ביחסו של פיקר לציונות עצמה. הוא חזר על עמדתו כי הציונות היא אידיאולוגיה פשיסטית וגזענית, ואף השתמש בתיאור של אידיאולוגיה השואפת להשמדה. קליין הזכיר לו הופעה קודמת בכינוס של הסוציאליסטים הדמוקרטים באמריקה, שבו השווה פיקר את ההגדרה "ציוני ליברלי" להגדרה "נאצי ליברלי".

קליין הדגיש כי ההשוואה לנאציזם אינה רק שימוש במונח פוליטי חריף. הנאצים, הזכיר, היו תנועה בעלת מאפיינים היסטוריים ייחודיים, ובראשם רצח העם היהודי. הוא ביקש מפיקר להסביר כיצד אפשר להחיל השוואה כזאת גם על יהודים המגדירים עצמם ציונים ליברלים, ובמקביל תומכים בזכויות פלסטינים ומתנגדים למדיניות ממשלת ישראל.

כדוגמה העלה קליין את בראד לנדר, איש השמאל היהודי בניו יורק, המגדיר עצמו ציוני ליברלי אך מבקר בחריפות את מדיניות ישראל בגדה המערבית ובעזה. פיקר הבהיר כי מבחינתו לנדר יכול להיות חלק מהקואליציה הפוליטית שלו, בזכות התנגדותו למדיניות הישראלית. הוא אף שיבח את השתתפותו של לנדר במסיק זיתים עם חקלאים פלסטינים בגדה המערבית, שבמהלכו עוכב לזמן קצר בידי צה"ל. עם זאת, מתח עליו ביקורת משום שהביע תנחומים על מותם של חיילים ישראלים בפיגוע במחסום.

אחד החלקים הבולטים בריאיון עסק במתקפת חמאס בשבעה באוקטובר. פיקר חזר על טענתו כי המתקפה הפכה כמעט לבלתי נמנעת בשל המדיניות הישראלית כלפי הפלסטינים. הוא תיאר את האירוע מנקודת מבטם של מבצעיו כמעשה של ייאוש, וטען כי הם האמינו שלא נותרה להם דרך אחרת.

פיקר גם דחה את הטענה שחמאס הוא ארגון המונע משנאת יהודים. לדבריו, אילו הייתה ישראל מדינה לאומנית נוצרית, ההתנגדות האלימה כלפיה הייתה מקבלת אופי אנטי-נוצרי. הוא הציג את חמאס כתנועת שחרור לאומית שמטרתה סיום הכיבוש, אף שארצות הברית מגדירה את הארגון כארגון טרור, וההתקפה בשבעה באוקטובר כללה רצח מכוון של אזרחים וחטיפת בני ערובה.

העמדות הללו מציבות את פיקר במוקד מחלוקת רחבה יותר המתנהלת בשמאל האמריקני. מצד אחד, הוא נמנה עם הקולות הבולטים המבקשים לשנות באופן יסודי את מדיניות ארצות הברית כלפי ישראל. מצד שני, מבקריו טוענים שהשוואותיו בין תומכי ישראל לבין נאצים וחברי ארגונים גזעניים מטשטשות את ההבחנה בין ביקורת פוליטית לגיטימית לבין הכללות פוגעניות כלפי יהודים.

הוויכוח אינו תיאורטי בלבד. במישיגן, שבה הקהילה הערבית והמוסלמית גדולה ובעלת השפעה פוליטית, מערכת הבחירות האחרונה המחישה את המתח בין קבוצות שונות בתוך הקואליציה הדמוקרטית. סקר שפורסם לאחר הבחירות הצביע על כך שא-סייד זכה בתמיכה נמוכה יחסית בקרב בוחרים יהודים, בהשוואה לתמיכה שקיבלו מועמדים דמוקרטים אחרים במדינה.

דווקא על הרקע הזה, העימות עם קליין היה משמעותי. בניגוד לריאיון שבו פיקר יכול היה להציג את השקפותיו ללא התנגדות, קליין דרש ממנו להתמודד עם ההשלכות של השפה שבה הוא משתמש ועם האפשרות שבוחרים יהודים מחזיקים בעמדות שונות ומורכבות יותר מכפי שהוא מייחס להם.

פיקר, מצדו, התעקש להבחין בין יהדות כדת וכזהות לבין ציונות כאידיאולוגיה פוליטית. לדבריו, הוא מתנגד לזיהוי אוטומטי של יהודים עם ישראל, ואף סבור שהזיהוי הזה עלול להגביר אנטישמיות. אלא שהדברים לא פתרו את המחלוקת המרכזית: כיצד ניתן להפריד בין ביקורת על עמדה פוליטית לבין שימוש בדימויים היסטוריים שמזוהים עם רדיפת יהודים, כאשר אלה מופנים כלפי בוחרים יהודים.

הריאיון הסתיים ללא חזרה של פיקר מהשוואותיו. מבחינתו, מדובר בביקורת חריפה אך מוצדקת על אידיאולוגיה פוליטית ועל מי שמגינים עליה. מבחינת מבקריו, עצם ההשוואה בין יהודים התומכים בישראל לבין חברי הקו קלוקס קלאן או נאצים חוצה גבול מהותי בשיח הציבורי. השאלה שנותרה פתוחה היא לא רק כיצד השמאל האמריקני יתייחס לישראל, אלא גם כיצד יוכל לנהל את המחלוקת הזאת מבלי להפוך את זהותם ואת חששותיהם של בוחרים יהודים למטרה להכללות גורפות.