המיליארדר היהודי מחלק כסף ברחוב: דקה אחת יכולה להיות שווה 25 אלף דולר

מי שעבר בשבוע שעבר ליד ברנרד קולג' במנהטן, בפינת ברודוויי ורחוב 117, יכול היה להיתקל במחזה מוזר למדי. בין משאיות המזון, הסטודנטים הממהרים לשיעורים והאופניים החשמליים ניצב קרוואן כסוף משנת 1976, באורך של כתשעה מטרים. על דופנותיו התנוססו סיסמאות המעודדות צעירים להאמין בעצמם, ומולו התייצבו סטודנטים עם רעיונות עסקיים שקיוו לשכנע אדם אחד לשלוף את פנקס הצ'קים שלו.

האדם הזה הוא רונן הררי, יזם יהודי-קנדי בן 55, ממייסדי חברת הצעצועים והבידור ספין מאסטר, אחת מיצרניות הצעצועים הגדולות בעולם. החברה שהקים בשנות העשרים לחייו אחראית בין היתר למותגים בינלאומיים כמו "מפרץ ההרפתקאות", "בקוגן", "האץ'ימלס" ו"אייר הוגס". כיום מדובר בתאגיד המעסיק אלפי עובדים, פועל בעשרות מדינות ומגלגל הכנסות של מיליארדי דולרים.

אבל הררי אינו יושב בימים אלה במשרד מפואר ומחכה שיזמים צעירים יגיעו אליו. הוא החליט לעשות בדיוק את ההפך: לנסוע אליהם בעצמו, לעצור בקמפוסים ברחבי צפון אמריקה, להקשיב לרעיונות שלהם ולחלק כסף למי שיצליח לעורר את סקרנותו.

למשתתף יש 60 שניות להציג רעיון עסקי, ואחריהן עוד דקה להשיב לשאלות. אין צורך במצגת, בתוכנית עסקית מפורטת או בקורות חיים מרשימים. מי שמצליח לשכנע את הררי מקבל המחאה על סך 500 דולר במקום.

הכללים פשוטים להפליא. למשתתף יש 60 שניות להציג רעיון עסקי, ואחריהן עוד דקה להשיב לשאלות. אין צורך במצגת, בתוכנית עסקית מפורטת או בקורות חיים מרשימים. מי שמצליח לשכנע את הררי מקבל המחאה על סך 500 דולר במקום.

אלא שכאן מגיע הטוויסט. הכסף אינו נועד לממן בילוי או להישאר בחשבון הבנק. המשתתפים נדרשים להשתמש בו בתוך שבעה ימים כדי לבצע צעד ממשי לקידום הרעיון שלהם. הם יכולים לבנות אבטיפוס, לרכוש ציוד, לפתח מוצר ראשוני או להקים תשתית לעסק. לאחר מכן עליהם להציג קבלות ולהגיש תיאור מפורט יותר של ההתקדמות.

מבין המשתתפים שימשיכו בתהליך ייבחרו 30 מועמדים לשלב הגמר. עשרה מהם יקבלו מענק של 25 אלף דולר כל אחד, ובסך הכול יחולקו בשלב הזה רבע מיליון דולר. הררי מדגיש שאין מדובר בהשקעה תמורת מניות. הוא אינו מבקש אחוזים מהחברות שיוקמו, אינו דורש שליטה בעסקים ואינו מצפה לקבל את כספו בחזרה.

הרעיון נולד בעקבות ספרו החדש, "לא צריך ניסיון קודם", שבו הוא מתאר כיצד אפשר להקים עסק דווקא בגיל צעיר, בלי להמתין עד שיהיו מספיק ידע, כסף או קשרים. הספר מבוסס במידה רבה על ניסיונו האישי של הררי, שהקים את המיזם הראשון שלו בגיל 23, בתקופה שבה עדיין התגורר בבית אמו.

העסק הראשון שהתפרסם בזכותו היה צעצוע פשוט בשם "חברי האדמה", דמויות שאפשר היה להצמיח עליהן דשא. הרעיון הפך להצלחה מסחרית באמצע שנות התשעים, וסייע להניח את היסודות לחברת ספין מאסטר. משם צמחה החברה למותג בינלאומי שיצר כמה מהצעצועים וסדרות הילדים המוכרים ביותר בעולם.

לדברי הררי, דווקא העובדה שבצעירותו לא ידע הרבה על ניהול עסקים הייתה במובנים מסוימים יתרון. הוא סבור שאנשים בעלי ניסיון רב נוטים לעיתים להתעכב על סיכונים ומכשולים, בעוד שצעירים מסוגלים לפעול מתוך התלהבות וסקרנות. מבחינתו, הבעיה הגדולה ביותר של יזמים אינה בהכרח מחסור בכסף, אלא הפחד לעשות את הצעד הראשון.

המסע הנוכחי, שהחל בתחילת אוקטובר באוניברסיטת פנסילבניה, כולל ביקורים באוניברסיטאות בארצות הברית ובקנדה וצפוי להימשך עד אמצע נובמבר. בין התחנות שכבר נכללו במסלול נמצאות אוניברסיטת סירקיוז, ישיבה יוניברסיטי בניו יורק, אוניברסיטת ברנדייס במסצ'וסטס ואוניברסיטת מישיגן סטייט.

על פי עדכון שפורסם ב-26 באוקטובר, הררי כבר הקשיב ליותר מ-300 הצעות עסקיות וחילק למשתתפים למעלה מ-55 אלף דולר במענקים של 500 דולר. והוא עדיין ממשיך לנסוע.

באחת התחנות התייצבה מולו סטודנטית מהודו והציגה רעיון לאפליקציה שתשמר מתכונים משפחתיים, הקלטות קוליות של סבים וסבתות וסיפורים שעוברים בין הדורות. לדבריה, במשפחתה יש בני דורות שונים שאינם בהכרח דוברים את אותה שפה, והיא רצתה ליצור דרך לשמר את הזיכרונות המשפחתיים גם אחרי שהמבוגרים כבר לא יהיו בחיים.

הררי התלהב מהרעיון, בין היתר משום שהוא נולד מתוך צורך אישי ומציע פתרון לבעיה ממשית. מבחינתו, זו דוגמה טובה ליזמות שאינה חייבת להתחיל במעבדה טכנולוגית או במשרד מפואר. לפעמים היא מתחילה משיחה משפחתית ומרצון לשמור את המתכון של סבתא.

במקרה אחר, סטודנט מהמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס הציג מערכת צילום המבוססת על בינה מלאכותית, שנועדה לתעד ניסויים מדעיים במעבדות ולצמצם טעויות. המערכת הותקנה בתוך מארז המזכיר קופסת לגו, והררי התרשם מהשילוב בין פתרון טכנולוגי פשוט יחסית לבין בעיה מורכבת בעולם המחקר.

גם הרעיונות העסקיים הקטנים יותר זוכים לתשומת לב. באוניברסיטת פנסילבניה, למשל, זכתה רוזי פליג, סטודנטית בת 21, במענק של 500 דולר כדי לפתח חשבון אינטרנט המוקדש למערכונים קומיים ולהפוך אותו בהמשך לחברת הפקות. עבור פליג, שעד אז לא קיבלה מימון עסקי, ההמחאה הייתה לא רק סכום כסף אלא גם אישור לכך שמישהו מאמין ברעיון שלה.

באחד הראיונות סיפר הררי כי ראה משתתפת פורצת בבכי לאחר שבישר לה שזכתה במענק. לדבריו, המפגש הזה גרם לו להבין שלפעמים המשמעות של הענקת 500 דולר גדולה בהרבה מהסכום עצמו. ייתכן, אמר, שאיש מעולם לא אמר לאותה צעירה שהרעיון שלה ראוי ושיש לה סיכוי להצליח.

הזווית היהודית של הסיפור אינה מסתכמת בזהותו של הררי. במסגרת המסע הגיע היזם גם לישיבה יוניברסיטי בניו יורק, שם העניק שבעה מענקים לסטודנטים שהציגו בפניו רעיונות עסקיים. הררי, המוכר גם כתורם לפעילות פילנתרופית, מתאר את היוזמה כסוג של צדקה יהודית.

אבל בניגוד לתרומה מסורתית שבה אדם אמיד מעביר כסף לארגון או לקרן, כאן הוא מעדיף להשקיע גם מזמנו האישי. הוא עומד מול צעירים, שואל שאלות, מציע שיפורים ולעיתים מסייע להם לחשוב מחדש על הרעיון. לדבריו, החלק המשמעותי ביותר מבחינתו הוא האפשרות להעניק למישהו צעיר את ההזדמנות הראשונה שאולי תשנה את חייו.

גם הקרוואן עצמו מספר סיפור. מדובר באיירסטרים סובריין משנת 1976, שהררי מחזיק באופן פרטי ושיפץ בעצמו. בשנת 2018 הוא אף לקח אותו לפסטיבל ברנינג מן במדבר נבאדה. כעת הוא משמש משרד נייד, נקודת מפגש ובמה מאולתרת לתחרות היזמות.

הבחירה בקרוואן בן חצי מאה, במקום באולם כנסים יוקרתי, היא חלק מהרעיון המרכזי של המיזם: להפוך את עולם היזמות לנגיש יותר. צעירים אינם צריכים לעבור דרך מזכירות, להמתין לפגישה עם משקיע או להכין תוכנית עסקית בת עשרות עמודים. הם יכולים פשוט להגיע לקרוואן, להציג רעיון ולשמוע תשובה בתוך שתי דקות.

המסע צפוי להגיע גם לחוף המערבי של ארצות הברית, ובכלל זה לפעילויות הקשורות לעיצוב צעצועים בלוס אנג'לס. בין התחנות המתוכננות נמצאת אוניברסיטת דרום קליפורניה, שבה פועלות תוכניות הקשורות לעיצוב, לחדשנות ולתעשיית הבידור. עבור צעירים ישראלים ויהודים באזור לוס אנג'לס, זו עשויה להיות הזדמנות מעניינת במיוחד לפגוש אדם שהצליח להפוך רעיון למותג עולמי.

עם זאת, ההשתתפות אינה פתוחה ללא תנאים. על המשתתפים להיות בני 18 ומעלה, להירשם לאחת מתחנות המסע ולעמוד בתקנון התחרות. בנוסף, זכייה ב-500 דולר אינה מבטיחה עלייה לגמר או קבלת המענק הגדול. מטרת הסכום הראשוני היא להוכיח שהיזם מסוגל לא רק לדבר על הרעיון שלו, אלא גם להתחיל לבצע אותו.

במשך שנים התרגלנו לראות יזמים צעירים נאלצים לעמוד מול משקיעים עשירים, להסביר מדוע העסק שלהם שווה מיליונים ולנהל משא ומתן על אחוזי בעלות. הררי מציע מודל הפוך כמעט לחלוטין. הוא אינו מבקש להרוויח מההשקעה, אינו מצפה לקבל מניות ואפילו אינו דורש מהיזמים להציג הכנסות קיימות.

מבחינתו, ההצלחה של היוזמה לא תימדד רק במספר העסקים שיוקמו או בשווי שלהם בעתיד, אלא גם במספר הצעירים שהעזו לעשות משהו שלא היו מעזים לעשות קודם.

וכך, בזמן שבעולם ההייטק מדברים על סבבי גיוס של מיליוני דולרים ועל משקיעים שמחפשים את חברת הענק הבאה, יזם יהודי אחד נוסע ברחבי אמריקה בקרוואן משנת 1976 ומחפש דווקא את הרעיון שעוד לא קיבל אפילו דולר אחד.

כל מה שהוא מבקש הוא דקה אחת. ואם הוא יאהב את מה שישמע, הצעיר שמולו עשוי לצאת מהפגישה עם 500 דולר בכיס - ועם סיכוי להפוך אותם בהמשך ל-25 אלף דולר. אולי אפילו לעסק שישנה את חייו.