הייתי חייל נאמן של בנימין נתניהו

במשך שנים הייתי חייל נאמן של בנימין נתניהו. האמנתי בו, תמכתי בדרכו והגנתי על החלטותיו. לא מתוך הרגל או נאמנות עיוורת, אלא מתוך אמונה אמיתית שהוא האדם הנכון להוביל את מדינת ישראל. ואני עדיין מאמין שבנימין נתניהו ייזכר כאחד המנהיגים המשמעותיים בהיסטוריה של ישראל. את הישגיו, ניסיונו ותרומתו למדינה אי אפשר למחוק, וגם אין שום סיבה לעשות זאת.

אבל יש רגע שבו אדם צריך לדעת לעצור, להביט במציאות בעיניים ולשאול את עצמו שאלה פשוטה: האם מה שהיה נכון עבורנו אתמול הוא בהכרח מה שנכון לנו מחר? אני מאמין שהגיע הזמן לשאול את השאלה הזאת. לא מתוך כעס, לא מתוך שנאה, ובוודאי שלא מתוך רצון לעבור ממחנה פוליטי אחד לאחר. אלא מתוך אהבה עמוקה למדינת ישראל ודאגה אמיתית לעתידה.

מדינה חזקה אינה תלויה במנהיג אחד - מאז שבעה באוקטובר, החלוקה המסורתית בין ימין לשמאל נראית לי פחות ופחות רלוונטית לשאלות הבוערות באמת. בעיניי, רוב הישראלים, גם אם הם חלוקים על הדרך, רוצים בסופו של דבר את אותם הדברים: ביטחון, שקט, עתיד טוב לילדיהם ומדינה שהם יכולים להיות גאים בה. אני שומע לא פעם את הטענה שרק מנהיג מסוים מסוגל להתמודד עם איראן ועם האיומים הביטחוניים על ישראל. אבל מדינת ישראל חזקה הרבה יותר מאדם אחד. אני מאמין שכל ממשלה ישראלית, מכל מחנה פוליטי, תידרש להתמודד עם האיום האיראני ולהגן על ביטחון המדינה. זהו אינטרס לאומי שאינו שייך למפלגה כזאת או אחרת. לישראל יש צבא, מערכת מודיעין, מערכת ביטחון ואנשי מקצוע בעלי יכולות יוצאות דופן. הצבא ומערכת הביטחון מתכננים ומנהלים את הפעילות המבצעית, בעוד שהדרג המדיני קובע את היעדים האסטרטגיים, מקבל את ההחלטות ונושא באחריות להן. קחו לדוגמה את מבצע הביפרים נגד חיזבאללה. מבצע יוצא דופן, שנולד מתוך חשיבה יצירתית, תעוזה ויכולות מודיעיניות שנבנו במשך שנים. לא נתניהו ישב ותכנן את המכשירים, בנה את התשתית המודיעינית או הוציא לפועל את פרטי המבצע. מאחוריו עמדו אנשי המוסד, צה"ל ומערכת הביטחון, אנשים מוכשרים ומבריקים שחלקם פועלים הרחק מאור הזרקורים. נתניהו, בתפקידו כראש הממשלה, קיבל את ההחלטה לאשר את הפעלת המבצע. זו הייתה החלטה משמעותית, הכרוכה באחריות ובסיכונים, ויש להכיר בחשיבותה.

אבל חשוב לא פחות לזכור מי יצר את היכולת הזאת מלכתחילה. האנשים המבריקים האלה לא ייעלמו ביום שבו יתחלף ראש ממשלה. המוסד ימשיך להיות המוסד, צה"ל ימשיך להיות צה"ל, והכישרון הישראלי, היצירתיות, התעוזה והיכולת לחשוב מחוץ לקופסה ימשיכו להיות חלק מהעוצמה שלנו. ראש ממשלה אינו מפקד באופן אישי על כל מטוס ואינו מתכנן כל מהלך טקטי בשטח. תפקידו להוביל, לקבל החלטות, להציב מטרות ולדאוג שהמערכת כולה תפעל לטובת המדינה. ולכן השאלה הגדולה איננה רק מי מסוגל להוביל אותנו במלחמה, אלא גם מי מסוגל להוביל אותנו ביום שאחריה. מי יידע לפתוח דלתות מדיניות חדשות? מי יידע לשקם את האמון, לחזק את הכלכלה, לבנות קשרים בינלאומיים ובעיקר לחבר מחדש את החברה הישראלית? ביטחון אמיתי אינו נמדד רק בעוצמתו של הצבא, אלא גם בחוסנה של החברה שעומדת מאחוריו.

דווקא מתוך הערכה למנהיגים שתרמו למדינה, אני מאמין שהגיע הזמן לקיים דיון רציני על הגבלת כהונתו של ראש ממשלה. שמונה שנים, עשר שנים — אפשר להתווכח על המספר המדויק, על רציפות הכהונה ועל הדרך הנכונה ליישם הגבלה כזאת. אבל בעיניי צריך להיות גבול ברור. לא משום שמנהיג ותיק הוא בהכרח מנהיג רע, ולא משום שכל מי שמכהן שנים רבות מאבד את יושרתו. אלא משום שריכוז כוח במשך תקופה ממושכת עלול ליצור תלות באדם אחד, לצמצם ביקורת ולעכב צמיחה של מנהיגות חדשה. אפשר לראות במדינות שונות בעולם, ובהן טורקיה ורוסיה, עד כמה דמותו של מנהיג שמכהן שנים רבות עשויה להפוך למרכזית בחיים הציבוריים. אינני מבקש להשוות בין המשטרים או בין המנהיגים, אלא להדגיש עיקרון שחשוב בעיניי לכל דמוקרטיה: אף אדם אינו צריך להפוך לבלתי ניתן להחלפה.

זה גם עניין של טבע האדם. ככל שאדם מחזיק בכוח זמן רב יותר, כך עלול להיות לו קשה יותר להקשיב לביקורת, להכיר בטעויות או לקבל את האפשרות שמישהו אחר יכול להוביל. הגבלת כהונה אינה עונש למנהיג מצליח. היא יכולה להיות מנגנון בריא של התחדשות, איזון וחילופי הנהגה. מדינה חזקה צריכה מוסדות חזקים, לא מנהיגים שאין להם תחליף.

הממשלה הבאה צריכה לדעת לנהל, לא רק לשרוד - מדינת ישראל מתמודדת עם אתגרים עצומים: ביטחון, כלכלה, חינוך, בריאות, דיור, יוקר מחיה ושיקום החברה לאחר שנים קשות. כדי להתמודד עם האתגרים האלה, לא מספיק להרכיב ממשלה שתצליח לשרוד מבחינה פוליטית. צריך ממשלה שתדע לנהל. אני מאמין ששר בריאות צריך להבין בבריאות ובניהול מערכות גדולות. שר חינוך צריך להכיר לעומק את עולם החינוך. שר כלכלה צריך להגיע עם הבנה כלכלית ויכולת ניהול מוכחת. לא ייתכן שהשיקול המרכזי במינוי אדם לתפקיד ציבורי יהיה רק כמה קולות הוא הביא למפלגה, מה כוחו הפוליטי או עד כמה הוא חיוני להישרדות הקואליציה. פוליטיקה היא חלק בלתי נפרד מהדמוקרטיה, אבל היא אינה יכולה לבוא במקום כישורים, ניסיון, יושרה ואחריות. משרד ממשלתי אינו פרס פוליטי. הוא אחריות עצומה כלפי מיליוני אזרחים. אנחנו צריכים הנהגה שתדע לבחור את האנשים המתאימים ביותר לתפקיד, גם אם הם אינם האנשים החזקים ביותר במפלגה. הנהגה שתדע לשלב ניסיון עם מחשבה חדשה, ביטחון עם תקווה ועוצמה עם רגישות.

תורה, צבא ואחריות משותפת — חייבים למצוא פתרון - יש עוד נושא כואב שאנחנו לא יכולים להמשיך לדחות: היחסים בין לימוד התורה, השירות הצבאי והחלוקה בנטל הביטחוני. זהו אחד הנושאים הרגישים והמורכבים בחברה הישראלית. אבל דווקא בגלל הרגישות שלו, אסור לנו להפוך אותו לעוד סיבה לשנאה ולפילוג. אני מכבד את עולם התורה, את לומדי התורה ואת החשיבות העצומה שיש למסורת היהודית במדינת ישראל. אבל אני מכבד לא פחות את החיילים, את אנשי המילואים ואת המשפחות שמשלמות מחיר אישי כבד כדי לשמור על ביטחון כולנו. לא ייתכן שאדם ייקרא לשרת 120, 200 ואפילו 270 ימי מילואים, בזמן שחייו האזרחיים כמעט נעצרים, בלי שנעשה כל מאמץ אפשרי להקל עליו ולהרחיב את מעגל המשרתים. יש לו אישה, ילדים, משפחה, עסק או מקום עבודה. יש לו התחייבויות, חלומות וחיים שלמים שמחכים לו בבית. ומי דואג לאשתו שנשארת לבד עם הילדים? מי דואג לעסק שלו? מי מחזיר לו את הזמן שהפסיד עם משפחתו? אנחנו לא יכולים להמשיך להעמיס את האחריות הזאת שוב ושוב על אותן משפחות.

אבל הפתרון לא יכול להגיע מתוך מלחמה בין חרדים לחילונים, ולא מתוך ניסיון לכפות שינוי באמצעות השפלה או שנאה. צריך לחשוב אחרת. להיות יצירתיים. למצוא פתרונות אמיתיים. אולי באמצעות השקעה משמעותית בישיבות ובמסגרות לימוד באזורים סמוכי גבול, באופן שיחזק גם את ההתיישבות ואת הקהילות שם. אולי באמצעות מסלולי שירות צבאי מותאמים לאורח החיים החרדי. אולי באמצעות שירות לאומי או אזרחי משמעותי בתחומי ההצלה, הרפואה, הרווחה והחירום, לצד מענה אמיתי לצורכי כוח האדם של צה"ל. ואולי יש פתרונות נוספים שעדיין לא חשבנו עליהם. צריך לבחון כל רעיון ברצינות, בשיתוף הצבא, הרבנים, מנהיגי הציבור ואנשי המקצוע, תוך התחשבות בצורכי הביטחון, בחובות האזרחיות ובמסגרת החוק. העיקרון צריך להיות פשוט: כולנו חלק מאותה מדינה, ולכולנו יש אחריות כלפיה. לא כולם חייבים לתרום בדיוק באותה דרך, אבל אי אפשר להתעלם מכך שהנטל אינו מתחלק באופן שווה. אנחנו צריכים פתרון שיכבד את עולם התורה, ייתן מענה לצורכי הביטחון ויקל באמת על מי שנושאים בנטל הכבד ביותר. זו אינה צריכה להיות מלחמה נגד החרדים, אלא מאמץ משותף למצוא דרך שבה יותר ישראלים יוכלו לקחת חלק. כי בסופו של דבר, אי אפשר לבקש מאותו אבא לעזוב שוב ושוב את אשתו, את ילדיו ואת פרנסתו, בלי לעשות כל מאמץ אפשרי להרחיב את מעגל הנושאים באחריות. המדינה שלנו זקוקה גם לתורה, גם לצבא וגם לערבות הדדית. 

וכן, צריך לשנות. אבל לא במחיר של פירוק העם! אני מאמין שיש דברים רבים שצריך לתקן במדינת ישראל, וגם מערכת המשפט אינה חסינה מביקורת או מבחינה של הצורך בשינויים. אפשר לקיים דיון אמיתי על סמכויות בתי המשפט, על היחסים בין הרשויות, על אופן בחירת השופטים ועל האיזונים הנכונים בדמוקרטיה. אלה שאלות חשובות ולגיטימיות, ואין שום סיבה לפחד מהן. אבל יש הבדל עצום בין הרצון לתקן מערכת לבין הנכונות לקרוע את החברה לגזרים בדרך לשם. שינויים משמעותיים כל כך צריכים להתקדם באמצעות הידברות, הקשבה וניסיון להגיע להסכמות רחבות ככל האפשר. לא כל מי שתומך בשינוי במערכת המשפט הוא אויב הדמוקרטיה, ולא כל מי שמתנגד לשינוי הוא אויב המדינה. אנחנו חייבים להפסיק לראות בכל מחלוקת מלחמה ובכל אדם שחושב אחרת אויב. אנחנו לא צריכים לבחור בין תיקון המדינה לבין אחדות העם. אנחנו צריכים לדעת לעשות את שניהם יחד. אפשר לשנות בלי להרוס. אפשר לתקן בלי לשבור. ואפשר להתווכח בלהט ועדיין לכבד זה את זה.

יותר מהכול, אנחנו צריכים להחלים - אחרי כל מה שעבר עלינו, אני מרגיש שהעם שלנו זקוק למשהו שלא מדברים עליו מספיק: ריפוי. לא רק שיקום של יישובים, כבישים ובתים, אלא שיקום של האמון, של היחסים בינינו ושל התחושה שאנחנו עדיין עם אחד. נדמה שבשנים האחרונות התרגלנו לחיות בתוך מאבק בלתי פוסק. ימין נגד שמאל, דתיים נגד חילונים, קואליציה נגד אופוזיציה. יותר מדי כעס, יותר מדי חשדנות, יותר מדי שנאת חינם. והמחיר שאנחנו משלמים אינו רק פוליטי. הוא חברתי, משפחתי ולאומי. אנחנו זקוקים להנהגה שתדע להרגיע ולא רק להלהיט, לחבר ולא רק להפריד, להקשיב ולא רק לדבר. הנהגה שלא תבחן את הצלחתה רק במספר המנדטים שלה, אלא גם ביכולתה להחזיר לאזרחי ישראל את האמון, התקווה ותחושת השותפות. כי מדינת ישראל היא הרבה יותר ממפלגה, מממשלה או ממנהיג. היא הבית של כולנו.

אני לא מתבייש בשנים שבהן תמכתי בנתניהו, ואני לא מתחרט על עצם האמונה בו. אבל אני גם לא חושב שאמונה במנהיג מחייבת אותנו לתמוך בו לנצח. אפשר להעריך את העבר ובאותה נשימה לרצות עתיד אחר. אפשר להכיר בהישגים של מנהיג ובמקביל לשאול אם הגיע הזמן לאפשר לאנשים חדשים להוביל. ובעיקר, אפשר לשנות דעה בלי לשנות את הערכים שלנו. אני עדיין מאמין בביטחון חזק, במדינה יהודית ודמוקרטית, בכלכלה יציבה ובאחריות לאומית. אבל אני מאמין גם בצורך בהתחדשות, בפתיחת דלתות חדשות ובמנהיגות שמסוגלת לחשוב אחרת. נאמנות למדינת ישראל חשובה יותר מנאמנות לכל מנהיג, יהיה גדול ככל שיהיה.

האחריות לעתיד היא של כולנו - השינוי שאני מדבר עליו לא מתחיל רק בלשכת ראש הממשלה. הוא מתחיל גם בנו, האזרחים. ביכולת שלנו לשאול שאלות קשות, גם על האנשים שתמכנו בהם במשך שנים. ביכולת להקשיב למי שחושב אחרת, לבחון רעיונות חדשים ולא לפחד משינוי. אל לנו לתת לכעס להחליט במקומנו, לנאמנות פוליטית להפוך לעיוורון או למחלוקות להפוך לשנאה. עלינו לבחון את מי שמבקש להוביל אותנו לפי מעשיו, ערכיו, יכולותיו והדרך שהוא מציע למדינה, ולא רק לפי המחנה שאליו הוא שייך. אני לא מחפש מנהיג מושלם. אין כזה. אני מחפש מנהיגות עם אחריות, מקצועיות, צניעות ואומץ. מנהיגות שיודעת להודות בטעות, להקשיב לביקורת ולראות בכל אזרח חלק מהמדינה, גם אם הוא לא הצביע עבורה.

והכי חשוב, אני רוצה שנזכור שהמטרה אינה שהימין ינצח את השמאל או שהשמאל ינצח את הימין. המטרה היא שעם ישראל ינצח את הפילוג. אנחנו יכולים לחשוב אחרת בלי להיות אויבים. אנחנו יכולים לשנות כיוון בלי למחוק את העבר. ואנחנו יכולים לתקן את המדינה בלי לשבור את מה שמחבר בינינו. פחות שנאה. יותר הקשבה. פחות אגו. יותר אחריות. פחות פוליטיקה. יותר מדינה. כי אין לנו ארץ אחרת. אין לנו עם אחר. ואם יש דבר אחד שאסור לנו לאבד בדרך לשינוי, זו היכולת להישאר יחד. עם ישראל חי!