מהמושב הקטן בשרון לבמות הגדולות

בגיל 23, אחרי 13 שנות ריקוד, עבודה עם כמה מהשמות הגדולים במוזיקה הישראלית, השתתפות במחזות זמר ותקופה מקצועית בלוס אנג’לס, נתיב תמים מסתכל על הדרך שעשה ומכוון גבוה יותר מתמיד.
בריאיון אישי הוא מספר על הרגע שבו התחיל לרקוד, על המשפחה שנתנה לו ביטחון, על ההתמודדות עם הקבלה העצמית ועל החלום להגיע לבמות הגדולות בעולם.

“הריקוד היה הדרך שלי לבטא את עצמי”

נתיב, איך הכול התחיל?
התחלתי לרקוד בגיל עשר. בהתחלה נכנסתי לעולם הזה דרך ברייקדאנס, ומאוד נהניתי מזה. במשך בערך שנתיים התנסיתי בסגנון הזה, ומשם עברתי להיפ הופ והתאהבתי. עם הזמן הבנתי שאני רוצה להרחיב את היכולות שלי, אז התחלתי ללמוד גם בלט קלאסי ומחול מודרני.“הריקוד תמיד היה בשבילי הרבה מעבר לתחביב. זו הייתה הדרך שלי לבטא את עצמי, גם בתקופות שבהן לא תמיד ידעתי להסביר במילים מה אני מרגיש. דרך התנועה הצלחתי להוציא החוצה דברים שהיו בתוכי.

מה משך אותך דווקא לריקוד?
אני חושב שזה השילוב בין חופש למשמעת. מצד אחד, יש בריקוד מקום להיות יצירתי ולהביא את עצמך, ומצד שני צריך לעבוד קשה, להתאמן, לדייק ולהיות מאוד מחויב. זה עולם שדורש ממך כל הזמן להשתפר, וזה משהו שתמיד משך אותי.
הבנתי שאני רוצה להפוך את זה לדרך חיים.

איך הצלחת לעבור מריקוד כתחביב לקריירה מקצועית?
זה לא קרה ביום אחד. במשך שנים פשוט המשכתי להתאמן, ללמוד ולהגיע לעוד ועוד הזדמנויות. כל פרויקט לימד אותי משהו אחר וכל במה נתנה לי עוד ניסיון. בשלב מסוים הבנתי שאני לא רוצה לרקוד רק כי אני אוהב את זה, אלא שאני רוצה להפוך את זה לדרך החיים שלי.הדרך הייתה הרבה עבודה, אבל גם הרבה סבלנות. לפעמים אתה מגיע לאודישן ולא מתקבל, או עובד קשה ולא רואה מיד תוצאות. למדתי לא לקחת כל דבר באופן אישי ולהמשיך קדימה.

כיום אתה עובד לצד אמנים מוכרים מאוד. איך זה מרגיש?
זו תחושה מדהימה, אבל אני משתדל לא להתרגש רק מהשמות. כשאני עובד עם אמנים כמו נועה קירל, עומר אדם, אגם בוחבוט, שרית חדד, עדן בן זקן ויסמין מועלם, אני קודם כול מתייחס לזה כעבודה. יש אחריות גדולה, צריך להגיע מוכן, להיות מקצועי ולתת את המקסימום.ברור שיש רגעים שבהם אני עוצר וחושב לעצמי שזה מטורף שהגעתי למקומות האלה, במיוחד כשאני נזכר מאיפה התחלתי. אבל ברגע שאתה עולה לבמה, אתה צריך להיות מרוכז ולבצע את העבודה הכי טוב שאתה יכול.
כל הפקה לימדה אותי משהו אחר.

השתתפת גם במחזות זמר ובהפקות טלוויזיה. מה למדת מהעבודה הזאת?
השתתפתי ב’פריסילה מלכת המדבר’, ‘היפה והחיה’ ו’פיטר פן’, וגם הצטלמתי ל’הזמר במסכה’ כרקדן. כל הפקה הייתה עולם אחר לגמרי. במחזות זמר אתה צריך לדעת לשחק, לרקוד, לפעמים גם לשיר, ובעיקר להיות חלק מקבוצה גדולה. יש הרבה מאוד פרטים שצריך לזכור, והכול חייב להתחבר יחד. בטלוויזיה יש קצב אחר, לפעמים מצלמים שוב ושוב, וצריך לדעת להישאר מרוכז גם כשיש הרבה אנשים מסביב. כל פרויקט כזה עזר לי להבין איזה אמן אני רוצה להיות. אני אוהב את האפשרות לא להישאר רק בסגנון אחד, אלא להשתלב במקומות שונים ולהמשיך ללמוד.

מי היו האנשים שהשפיעו עליך בדרך?
יוסי תמים דוד שלי היה אחת ההשראות הראשונות שלי. הוא רקד בלהקת בת דור ובהמשך בלהקת בת שבע, שם רקד לצד דוד דביר. כשגדלתי ונחשפתי לסיפור שלו, זה גרם לי להבין שאפשר באמת להפוך את האהבה למחול למקצוע ולדרך חיים. גם ההורים שלי היו משמעותיים מאוד. הם תמיד תמכו בי ועודדו אותי להמשיך, גם כשהדרך לא הייתה פשוטה. הם נתנו לי את התחושה שמותר לי לחלום ושאני יכול לנסות להגיע למקומות גדולים.”

עד כמה התמיכה שלהם הייתה חשובה לך?
מאוד. כשאתה בוחר בתחום כמו ריקוד, יש הרבה חוסר ודאות. לא תמיד ברור מה יהיה הפרויקט הבא ואתה צריך להיות עצמאי ולדאוג לעצמך. התמיכה של המשפחה נותנת לך בסיס יציב. ידעתי שגם אם יהיו תקופות קשות, יש לי אנשים שמאמינים בי.
הייתי צריך ללמוד לקבל את עצמי במקביל לקריירה, עברת גם תהליך אישי משמעותי.

כן. במשך שנים הייתי בארון, וההתמודדות עם זה הייתה לא פשוטה. הייתי צריך להתמודד עם הרבה פחדים, שאלות וחוסר ביטחון. היה שלב שבו הבנתי שאני לא יכול להמשיך להסתיר את מי שאני. הקבלה העצמית הייתה תהליך. זה לא משהו שקורה ברגע אחד.
היו תקופות שבהן הרגשתי מבולבל או מפוחד, אבל לאט לאט למדתי להיות יותר שלם עם מי שאני.

איך ההתמודדות הזאת השפיעה עליך כרקדן וכאדם?
אני חושב שהיא הפכה אותי ליותר אמיתי. כשאתה מפסיק לנסות להתאים את עצמך למה שאחרים מצפים ממך, אתה יכול להביא את עצמך בצורה הרבה יותר חופשית. הריקוד שלי השתנה, אבל גם אני השתניתי. היום, כשאני עולה לבמה, אני מרגיש שאני לא סתם רוקד, אני מביא איתי את כל הדרך שעברתי. כל במה מזכירה לי שהצלחתי להתקדם למרות הפחדים והקשיים.לוס אנג’לס גרמה לי לחשוב בגדול. 

איך נולדה ההחלטה לנסוע ללוס אנג’לס?
תמיד היה לי חלום כמו לכל רקדן לנסוע לשם. ידעתי שלוס אנג’לס הוא אחד המקומות הכי נחשבים בעולם להיפ הופ ומגיעים אליו מכל העולם בשביל לרקוד או לעבוד בתחום. ורציתי לבדוק את עצמי בסביבה מקצועית חדשה. הייתי שם חצי שנה, ובמהלך התקופה השתתפתי בשתי תוכניות הכשרה אינטנסיביות בתחום הכוריאוגרפיה והמחול. אחת מהן הייתה בהובלת טוביאס אלהמר, כוריאוגרף שעבד עם ג’סטין טימברלייק ליאם פיין ועוד, והשנייה בהובלת עדן שבתאי, כוריאוגרפית ישראלית שעבדה עם האמנים הכי גדולים בתעשייה.

מה היה הרגע הכי משמעותי בתקופה הזאת?
עצם זה שהייתי שם ולמדתי מאנשים שעובדים ברמות הכי גבוהות היה משמעותי. נחשפתי לכוריאוגרפים, רקדנים ואנשי תעשייה שעבדו עם אמנים כמו ביונסה ואריאנה גרנדה, וגם לאנשים הקשורים לתוכניות כמו America’s Got Talent ו-American Idol. זה גרם לי להבין כמה גדולה התעשייה הזאת וכמה עוד יש לי ללמוד. מצד אחד, זה יכול להיות קצת מלחיץ, כי אתה רואה את הרמה ומבין כמה התחרות קשה. מצד שני, זה גם נותן מוטיבציה. אתה אומר לעצמך שאם תעבוד מספיק קשה ותהיה מוכן להזדמנויות, אולי גם אתה תוכל להגיע לשם.

מה לקחת איתך מלוס אנג’לס?
לקחתי איתי הרבה יותר מטכניקה. למדתי איך אנשים עובדים, כמה חשוב להיות מקצועי, להגיע בזמן, להיות מוכן ולדעת לעבוד עם אנשים שונים. הבנתי גם שצריך להעז. אם אתה רוצה להגיע לתעשייה בינלאומית, אתה לא יכול להישאר רק באזור הנוחות שלך. 
אני רוצה להגיע לבמות הגדולות בעולם

מה החלום הבא שלך?
אני רוצה לפרוץ את הגבולות של ישראל ולהשתלב בתעשיית הבידור הבינלאומית. כרגע אני בתהליך לקבלת ויזת אמן לארצות הברית, והמטרה שלי היא לנסות לבנות שם את הצעד הבא בקריירה.
אני רוצה לעבוד עם אמנים גדולים, להשתתף בהפקות בינלאומיות ולהגיע לבמות שעד היום ראיתי בעיקר דרך מסכים. אני יודע שזו דרך לא פשוטה, אבל אני גם יודע שאני מוכן לעבוד קשה בשביל זה.

מה מפחיד אותך בדרך הזאת?
יש הרבה דברים שיכולים להפחיד. לעבור למדינה אחרת, להתחיל מחדש, להתמודד עם תחרות ברמה גבוהה ולא לדעת בדיוק מה יקרה. אבל אני חושב שפחד הוא חלק מכל חלום גדול.
אני משתדל לא לתת לפחד לעצור אותי. במקום לחשוב רק על מה יכול להשתבש, אני מנסה לחשוב על מה אני יכול לעשות כדי להיות מוכן יותר. ללמוד, להתאמן, ליצור קשרים ולהמשיך להתפתח.

איפה אתה רואה את עצמך בעוד כמה שנים?
אני מקווה לראות את עצמי עובד באופן קבוע בתעשייה הבינלאומית, משתתף בהפקות גדולות וממשיך להתפתח כרקדן וכאמן. אני רוצה להישאר נאמן לעצמי ולא לשכוח מאיפה התחלתי.
החלום הוא להגיע רחוק, אבל גם ליהנות מהדרך. אני לא רוצה לחכות רק לרגע שבו אגיע ליעד. חשוב לי להעריך כל שלב, כל עבודה וכל הזדמנות. אני עדיין רק בתחילת הדרך...

כשאתה מסתכל לאחור, מה אתה מרגיש?
אני מרגיש גאווה, אבל גם רעב להמשיך. אני בן 23, ויש לי כבר לא מעט ניסיון, אבל אני עדיין מרגיש שאני רק בתחילת הדרך. כל מה שעשיתי עד עכשיו נתן לי בסיס, אבל אני רוצה להמשיך לגדול. כשאני חושב על הילד בן העשר שהתחיל ברייקדאנס במושב, אני מבין כמה דרך עברתי. אז לא ידעתי לאן זה יוביל אותי. ידעתי רק שאני אוהב לרקוד. היום אני מבין שהאהבה הזאת הייתה הדבר שהחזיק אותי לאורך כל הדרך.

איזה מסר היית רוצה להעביר למי שנמצא בתחילת הדרך שלו?
לא לוותר על עצמכם. גם אם אתם מגיעים ממקום קטן, גם אם אתם לא מכירים את האנשים הנכונים וגם אם הדרך נראית רחוקה זה לא אומר שאתם לא יכולים להגיע. צריך לעבוד קשה, להיות סבלניים ולהיות מוכנים ללמוד כל הזמן.
אבל מעבר לזה, צריך גם להאמין שמגיע לכם להיות שם. לפעמים האתגר הכי גדול הוא לא לשכנע אחרים, אלא לשכנע את עצמכם. הסיפור של נתיב תמים התחיל במושב קטן בשרון, אבל החלום שלו מעולם לא נשאר קטן. בגיל 23, אחרי שנים של אימונים, הופעות, התמודדויות והזדמנויות, הוא כבר יודע שהדרך לבמות הגדולות נבנית צעד אחר צעד.

עכשיו הוא מסתכל מעבר לים, אל התעשייה הבינלאומית ואל האפשרות להפוך את החלום למציאות. “אני לא יודע בדיוק איך הכול ייראה,” הוא אומר, “אבל אני יודע שאני רוצה לנסות. מבחינתי, כל עוד אני ממשיך לרקוד ולהתקדם — אני בדרך הנכונה.”