
צריך להתחיל בפרט שהולך לאיבוד בכותרות: מדובר בכיכר גדולה, במשקל של כ־1.5 קילוגרם. מי שאינו רוצה לקנות כיכר שלמה יכול לרכוש חצי ב־30 דולר או רבע ב־15 דולר. כלומר, המחיר לקילוגרם מגיע לכ־40 דולר גם כשקונים חלק קטן יותר. החלוקה מקטינה את ההוצאה בקופה, אבל אינה מעניקה הנחה על הלחם עצמו.
מאחורי המקום עומדת מסורת אפייה משפחתית מאוסטריה. מרטין אאואר ובנו טים הביאו למנהטן רעיון ממוקד: לבנות מאפייה סביב סוג אחד של לחם, מחמצת העשויה מקמח שיפון אורגני. הקמח מיובא מאוסטריה, ואילו הלישה והאפייה נעשות במקום. מבחינת העסק, ההכנה לעיני הקונים היא חלק מהחוויה ומההסבר למחיר. ברשימת המרכיבים של המאפייה מופיעים קמח, מים ומלח, ולצדם גם זמן. זהו ניסוח שיווקי שמתייחס לתהליך תסיסה הנמשך עד 24 שעות. החברה מדגישה את היעדרם של חומרים משמרים ואת ההתמקדות במתכון אחד. במקום להציע מדפים עמוסים בסוגי לחמים, עוגות ומאפים, היא מבקשת להפוך את כיכר השיפון למוצר שבשבילו מגיעים במיוחד.

מדובר בכיכר גדולה, במשקל של כ־1.5 קילוגרם. מי שאינו רוצה לקנות כיכר שלמה יכול לרכוש חצי ב־30 דולר או רבע ב־15 דולר. כלומר, המחיר לקילוגרם מגיע לכ־40 דולר גם כשקונים חלק קטן יותר. החלוקה מקטינה את ההוצאה בקופה, אבל אינה מעניקה הנחה על הלחם עצמו.
גם המרחב תוכנן בהתאם. חלק מהחנות מוקדש לייצור, חלק למכירת כיכרות וחלק לפרוסות עם ממרחים. עובדי המכירה מסבירים לקונים על ההכנה, האחסון והחיתוך. הנהלת המקום מתארת את החנות כבמה ללחם, והגישה הזאת ניכרת גם במוצרים הנלווים: באתר מופיע, למשל, כיסוי פשתן ללחם במחיר של 55 דולר. כיכר ומעטפת הבד שלה מגיעות יחד ל־115 דולר, עוד לפני שקונים משהו להניח על הפרוסה.
הבעלים מציגים כמה הסברים למחיר: חומרי גלם מיובאים, עבודה ומיקום באחד האזורים היקרים והמוכרים בעיר. באוסטריה, לפי הדיווחים על פתיחת המקום, כיכר הדגל נמכרת בכ־14 אירו. הפער אינו מוכיח שכל עלויות הייצור זהות בשתי המדינות, אבל הוא בהחלט מסביר מדוע המחיר האמריקאי מושך תשומת לב. אותה מסורת אפייה מקבלת תג מחיר שונה מאוד כשהיא עוברת לסוהו.
מבקר האוכל אלעזר סונטאג מהוושינגטון פוסט מצא את הלחם טעים, אך ראה במחיר ביטוי לסתירות של ניו יורק. כיכר אחת הספיקה לו.
התגובה הזאת נוגעת בלב הסיפור. אפשר להעריך את העבודה של האופים, ליהנות מלחם טוב, ועדיין להירתע מהסכום. לחם נושא משמעות שונה ממוצרי יוקרה אחרים: הוא מזון יומיומי, משהו שקונים בדרך הביתה ומניחים על שולחן המשפחה. כשהוא מוצג כחוויה מעוצבת במחיר של עשרות דולרים, הפער בין התפקיד הבסיסי שלו לבין האופן שבו הוא נמכר נעשה בולט במיוחד.
למי שרוצה לטעום בלי להתחייב לכיכר, המקום מציע פרוסות עם ממרחים במחירים של 6 עד 14 דולר. לפי הנהלת המאפייה, רבע כיכר הוא האפשרות הפופולרית ביותר. הנתון הזה מלמד שגם בתוך חנות שנבנתה סביב מוצר יקר, הקונים מחפשים דרך לצמצם את ההוצאה ולהחליט בעצמם אם הטעם מצדיק אותה.
המאפייה בסוהו אינה מייצגת את מחירו של כל לחם בניו יורק. היא מייצגת בחירה עסקית מסוימת: לקחת מוצר מוכר, להשקיע בהכנתו ובאופן הצגתו, ולבקש מהלקוחות לשלם גם על הסיפור שסביבו. הכיכר אולי תספיק לכמה ימים, אבל השאלה שהיא העלתה גדולה ממנה: מה קורה למוצר בסיסי כשהמחיר שלו הופך לדבר המרכזי שאנשים זוכרים ממנו?