החוק ששובר את אמריקה: מהיום גם ניו יורק מתירה סיוע רפואי במוות

אחד החוקים השנויים ביותר במחלוקת בארצות הברית נכנס היום (רביעי) לתוקף במדינת ניו יורק. "חוק הסיוע הרפואי במוות" מאפשר מעתה לחולים סופניים העומדים בתנאים שנקבעו בחוק לקבל מרשם לתרופה שבאפשרותם ליטול בעצמם כדי להביא לסיום חייהם. בכך הופכת ניו יורק לאחת המדינות האחרונות שהצטרפו למגמה ההולכת ומתרחבת בארצות הברית, אך גם לאחת המחמירות ביותר מבחינת תנאי הזכאות.

החקיקה היא תוצאה של מאבק ציבורי ופוליטי שנמשך כמעט עשר שנים. המושלת קת'י הוכול חתמה על החוק לאחר שהוכנסו בו מנגנוני פיקוח שנועדו לתת מענה לחלק מהביקורת, ובהם דרישה לבקשות חוזרות מצד המטופל, חובת תושבות במדינת ניו יורק, אפשרות להערכה פסיכיאטרית במקרים מסוימים ותיעוד רפואי מפורט.

הזכאות מוגבלת למבוגרים בני 18 ומעלה, תושבי ניו יורק, שאובחנו כחולים במחלה סופנית שתוחלת החיים הצפויה ממנה אינה עולה על שישה חודשים. בנוסף, על המטופל להיות צלול מבחינה קוגניטיבית ולהיות מסוגל ליטול את התרופה בכוחות עצמו. המשמעות היא שחולים הסובלים מדמנציה מתקדמת או מי שאיבדו את היכולת לבלוע באופן עצמאי אינם זכאים להשתמש בחוק.

הזכאות מוגבלת למבוגרים בני 18 ומעלה, תושבי ניו יורק, שאובחנו כחולים במחלה סופנית שתוחלת החיים הצפויה ממנה אינה עולה על שישה חודשים. בנוסף, על המטופל להיות צלול מבחינה קוגניטיבית ולהיות מסוגל ליטול את התרופה בכוחות עצמו. המשמעות היא שחולים הסובלים מדמנציה מתקדמת או מי שאיבדו את היכולת לבלוע באופן עצמאי אינם זכאים להשתמש בחוק.

ניו יורק מצטרפת בכך לשורה של מדינות שכבר מאפשרות סיוע רפואי במוות, ובהן אורגון, קליפורניה, קולורדו, ורמונט, וושינגטון, הוואי, מיין, ניו ג'רזי, ניו מקסיקו, דלאוור ומחוז קולומביה. גם אילינוי אישרה לאחרונה חוק דומה. אם המגמה תימשך, כשליש מאזרחי ארצות הברית יחיו במדינות שבהן האפשרות הזו מעוגנת בחוק.

אחד ממובילי המאבק היה ארגון "קומפאשן אנד צ'ויסס", הפועל במשך שנים להרחבת האפשרות לסיוע רפואי במוות. נשיא הארגון, קווין דיאז, בירך על כניסת החוק לתוקף, אך ציין כי הארגון התאכזב מכמה מהמגבלות שנוספו, ובראשן דרישת התושבות והאפשרות לחייב הערכה פסיכיאטרית. למרות זאת, לדבריו, מדובר בהישג משמעותי עבור אלפי חולים המבקשים שליטה על ימיהם האחרונים.

מן העבר השני ניצבת התנגדות חריפה מצד גופים דתיים, ארגוני זכויות נכים וחלקים מהקהילה הרפואית. בשבוע שעבר דחה שופט פדרלי עתירה שטענה כי החוק מפלה אנשים עם מוגבלויות, אולם במקביל העניק צו זמני לארבעה מסדרים של נזירות כרמליטיות, הפוטר אותן מכל מעורבות ביישום החוק, לרבות ייעוץ, הפניה או תיעוד.

את העתירה בשם הנזירות הגיש ארגון "בקט", העוסק בהגנה על חופש הדת. לטענת הארגון, כפיית מעורבות של מוסדות דתיים בתהליך מנוגדת לאמונתם. מנגד, לשכת המושלת הדגישה כי החוק אינו מחייב אף רופא, בית חולים או מוסד דתי להשתתף בהליך, וכי כל ההשתתפות בו היא וולונטרית.

גם מחוץ לניו יורק מעורר הנושא מחלוקת עזה. האפיפיור לאו ה־14 פנה באופן אישי למושל אילינוי, ג'יי. בי. פריצקר, וביקש ממנו שלא לחתום על חוק דומה שאושר במדינתו. פריצקר סירב, ולאחר החתימה הביע האפיפיור אכזבה פומבית. גם ההסתדרות הרפואית האמריקנית ממשיכה להתנגד לחקיקה, בטענה שסיוע רפואי במוות אינו עולה בקנה אחד עם שליחותו המסורתית של הרופא לרפא ולהציל חיים.

אחד הנושאים שמעוררים עניין ציבורי רב הוא אופן הפעולה של התרופה עצמה. החולה מקבל מרשם לתערובת תרופות ייעודית, המכונה בפרוטוקולים רפואיים בשם DDMA. מדובר בשילוב של כמה תרופות, ובהן חומרי הרגעה, משכך כאבים אופיאטי במינון גבוה ולעיתים גם תרופות נוספות שתכליתן להביא לאובדן הכרה ולמוות. את התרופה נוטל המטופל בעצמו, ללא הזרקה או פעולה מצד הרופא. למרות הדיון הציבורי הנרחב, במדינות שבהן החוק כבר קיים משתמשים בו בפועל רק אחוז קטן מאוד מהחולים הסופניים.

גם דעת הקהל בארצות הברית משתנה. סקרים עדכניים מצביעים על כך שכמעט שני שלישים מהאמריקנים אינם רואים פסול מוסרי במתן אפשרות לחולה סופני לבחור את מועד מותו. התמיכה קיימת בקרב דמוקרטים ורפובליקנים כאחד, וכן בקרב רוב היהודים, הקתולים והפרוטסטנטים שאינם משתייכים לזרם האוונגליסטי. בניו יורק עצמה מצא סקר של אוניברסיטת סיינה כי רוב הציבור תומך בחוק.

מאחורי הוויכוח הציבורי ניצבים גם סיפורים אישיים. אחת הפעילות הבולטות למען החקיקה היא אן גורנט בנדר, מדענית מחקר בדימוס, שטיפלה במשך שנים בבעלה שחלה ב־ALS. לאחר שאובחנה בעצמה במחלת ניוון שרירים, תכננה לטוס לשווייץ כדי לסיים את חייה, אך החליטה להישאר לאחר שהתברר שחוק דומה עומד להיכנס לתוקף בניו יורק. כעת, כשהאפשרות קיימת במדינתה, היא עדיין אינה יודעת אם תשתמש בה. "לאנשים צריכה להיות הבחירה הזאת", אמרה. "מהיום, היא סוף־סוף קיימת."