
ווינר הגיע למצעד בדרכו לתפילת שבת מיוחדת שהובלה בידי רב טרנסג'נדרי. אלא שבתוך דקות הוקף בידי קבוצת מפגינים פרו-פלסטינים, שחלקם עטו כאפיות וכיסו את פניהם. לפי תיעודים שהופצו ברשתות החברתיות, המפגינים נצמדו אליו, דחקו אותו, צעקו לעברו קללות וניסו למנוע ממנו להמשיך בדרכו. בין הקריאות שנשמעו היו "לך תזדיין אתה והציונים שלך", "הפסקת להיות קוויר ברגע שתמכת בישראל" ו"כולם שונאים אותך". הסרטונים הפכו במהירות לוויראליים והציתו מחדש את הוויכוח על מקומם של יהודים ותומכי ישראל בתוך המחנה הפרוגרסיבי.

לפי תיעודים שהופצו ברשתות החברתיות, המפגינים נצמדו אליו, דחקו אותו, צעקו לעברו קללות וניסו למנוע ממנו להמשיך בדרכו. בין הקריאות שנשמעו היו "לך תזדיין אתה והציונים שלך", "הפסקת להיות קוויר ברגע שתמכת בישראל" ו"כולם שונאים אותך".
כדי להבין את עוצמת האירוע צריך להבין מי הוא סקוט ווינר. במשך שנים הוא נחשב לאחד הפוליטיקאים הפרוגרסיביים המובהקים ביותר בקליפורניה. הוא הוביל שורת חוקים למען זכויות להט"ב, נאבק באפליה, קידם הגנות לקהילה הטרנסג'נדרית ונחשב לבעל ברית טבעי של ארגוני השמאל. במקביל, הוא גם יהודי שאינו מסתיר את זיקתו לישראל, אף שמעולם לא נמנה עם תומכיה הבלתי מסויגים.
למעשה, לאורך המלחמה האחרונה ביקר ווינר שוב ושוב את ממשלת ישראל ואת מדיניותה, התנגד לכמה ממהלכיה ואף התבטא באופן שעורר ביקורת קשה מצד ארגונים יהודיים. בשלב מסוים אף אמר כי מדיניות ישראל ברצועת עזה "עונה להגדרה של רצח עם" – אמירה שזעזעה רבים מתומכיו היהודים והובילה למשבר חריף בינו לבין גורמים בקהילה היהודית בקליפורניה. הוא אף נאלץ לפרוש מתפקידו כיושב הראש המשותף של השדולה היהודית בבית המחוקקים של קליפורניה לאחר שספג ביקורת חריפה על עמדותיו.
אלא שגם הוויתורים הללו לא סיפקו את מבקריו מהאגף הפרוגרסיבי הקיצוני. בפורום מועמדים שנערך לאחרונה סירב ווינר להשתמש במונח "רצח עם" באופן חד-משמעי, והסביר כי מדובר במונח בעל משמעות טראומטית עבור יהודים רבים. עבור חלק מפעילי השמאל, עצם ההסתייגות הזו הספיקה כדי להגדיר אותו כציוני שאינו ראוי עוד לתמיכת הקהילה.
זו גם אינה הייתה ההתנגשות הראשונה. ימים ספורים לפני מצעד הגאווה ישב ווינר לצפות במשחק כדורגל בבר מקומי, כאשר פעיל פרו-פלסטיני ניגש אליו, שלף מצלמה ודרש ממנו להצהיר מול העדשה כי הוא תומך ב"שחרור פלסטין". לאחר שסירב, המשיך הפעיל לצעוק לעברו גם לאחר שהוצא מהמקום בידי העובדים, ואף היכה על חלונות הבר מבחוץ.
לאחר אירועי המצעד החליט ווינר שלא לשתוק. לדבריו, מחאה פוליטית היא חלק בלתי נפרד מהחיים הדמוקרטיים, אך יש גבול ברור בין מחאה לבין הטרדה. הוא סיפר כי המפגינים נגעו בו, חסמו את דרכו ודחקו אותו באופן פיזי, והודיע כי בכוונתו להגיש תלונה למשטרה. "אפשר לחלוק עליי ואפשר להפגין נגדי", אמר, "אבל כאשר מנסים להפחיד אותי פיזית ולהרחיק אותי מאירוע ציבורי, נחצה קו אדום."
לצפייה: https://www.instagram.com/reels/DaHYlyEss_R/
תגובתם של חלק מהפעילים הייתה חריפה עוד יותר. אחד המשתתפים הבולטים בעימות, דימיטרי יאקושקין, פעיל פוליטי המתמודד אף הוא על אותו מושב בקונגרס, אמר כי אם ווינר מרגיש מאוים בידי הבוחרים שלו, "אולי הגיע הזמן שיחפש עבודה אחרת". האמירה הזו רק העמיקה את התחושה שמדובר כבר לא במחלוקת פוליטית, אלא בשלילת עצם הלגיטימיות של השתתפותו במרחב הציבורי.
התקרית בסן פרנסיסקו לא התרחשה בחלל ריק. באותו סוף שבוע נערך בניו יורק מצעד הדייקיות השנתי, שבו הבהירו המארגנות כי ציונות אינה מתקבלת בברכה במסגרת האירוע. בשנים האחרונות עזבו משתתפות יהודיות רבות את המצעד בעקבות האווירה הזו, וחלקן הקימו מסגרת חלופית ליהודיות ולסביות שביקשו לצעוד מבלי להידרש להתנער מזהותן או מעמדותיהן ביחס לישראל.
התמונה הרחבה שמצטיירת בשנים האחרונות מורכבת הרבה יותר מאשר מחלוקת סביב המלחמה במזרח התיכון. עבור יותר ויותר פעילים בחלקים מהשמאל הפרוגרסיבי בארצות הברית, היחס לישראל הפך למעין מבחן זהות. השתייכות לקהילה הגאה, מאבק למען זכויות אדם או שנים של פעילות חברתית אינם מספיקים עוד כאשר אדם נתפס כציוני או אפילו כמי שאינו אנטי-ציוני במידה מספקת.
עבור הקהילה היהודית והישראלית בקליפורניה, ובמיוחד באזורי סן פרנסיסקו ולוס אנג'לס, מדובר בהתפתחות מדאיגה במיוחד. רבים מהיהודים במדינה הם מצביעים דמוקרטים ותיקים, המזדהים עם ערכים ליברליים של שוויון, הכלה וזכויות אדם. כעת הם מוצאים את עצמם ניצבים מול מציאות שבה דווקא במרחבים שנחשבו בעבר לפתוחים ומכילים ביותר, יהדות או תמיכה כלשהי בישראל עלולות להפוך לעילה להדרה.
סיפורו של סקוט ווינר ממחיש אולי יותר מכל את הפרדוקס הזה. מדובר בפוליטיקאי שניסה במשך שנים לגשר בין זהויות שנראו בעבר משלימות – יהודי, הומוסקסואל, פרוגרסיבי ודמוקרט. הוא ביקר את ממשלת ישראל אך סירב להתכחש לזהותו היהודית או למחוק את הקשר שלו למדינה. דווקא הניסיון הזה ללכת בין העולמות הותיר אותו, בסופו של דבר, ללא מחנה שמוכן לקבל אותו במלואו. האירועים בפארק דולורס אינם רק סיפורו של פוליטיקאי אחד שהותקף במצעד. הם משקפים את הקרע ההולך ומעמיק בתוך המחנה הפרוגרסיבי בארצות הברית – ואת השאלה האם נותר בו מקום ליהודים שמסרבים לבחור בין זהותם לבין השקפת עולמם.