ניו יורק: "מוזיאון הסקס" על אוטובוסים - החרדים דורשים להסיר את הפרסומות

מה שנראה לרוב תושבי ניו יורק כעוד קמפיין פרסומי צבעוני על דפנות האוטובוסים הפך עבור אלפי משפחות חרדיות לעימות עקרוני על גבולות חופש הביטוי, קדושת המרחב הציבורי וזכותם של הורים לחנך את ילדיהם על פי אמונתם. הפרסומות ל"מוזיאון הסקס", שנפרשו על מאות אוטובוסים של רשות התחבורה המטרופוליטנית ברחבי העיר, הציתו בשבועות האחרונים מחאה חריפה מצד רבנים, אישי ציבור ותושבים חרדים, שטוענים כי עצם הופעת המילה "סקס" במרחב הציבורי כופה עליהם ועל ילדיהם חשיפה לתוכן הפוגע באורח חייהם.

המחאה הגיעה לשיאה במהלך ישיבת המועצה החודשית של רשות התחבורה המטרופוליטנית, שבה עלו בזה אחר זה נציגי הקהילה החרדית ונשאו דברים נרגשים בפני הנהלת הרשות. הם לא ביקשו רק להסיר קמפיין פרסומי כזה או אחר, אלא טענו כי מדובר בפגיעה מתמשכת בזכותם לנהל חיים דתיים במרחב הציבורי. לדבריהם, ילדים חרדים העושים את דרכם מדי בוקר לבתי הספר נחשפים בעל כורחם לפרסומות שלדעתם אינן הולמות, והדבר יוצר תחושת השפלה וחוסר אונים בקרב משפחות רבות.

הרב אברהם צימרמן, נציג הקונגרס הרבני המרכזי, אמר בדיון כי ההלכה היהודית אוסרת על חשיפה מרצון לתכנים בעלי אופי מיני, וכי במקרה הזה אין לציבור הדתי כל אפשרות להימנע מהמראה. לדבריו, כאשר אוטובוסים עמוסים בפרסומות כאלה נוסעים ברחובות שבהם מתגוררות קהילות חרדיות גדולות, הפגיעה הופכת יומיומית ובלתי נמנעת. הוא קרא לחברי הנהלת הרשות לגלות רגישות כלפי ציבור גדול של נוסעים ומשלמי מסים, ולהסיר את הקמפיין.

גם ריטה פרידמן, תושבת העיר ובתם של ניצולי שואה, נשאה דברים חריפים בפני חברי המועצה. היא סיפרה כי היא חשה גועל לנוכח הפרסומות ושאלה כיצד ניתן לצפות מהורים לשמור על ערכי הצניעות כאשר ילדיהם נחשפים מדי יום למסרים כאלה במרחב הציבורי. לדבריה, אין מדובר בשאלה של טעם אישי, אלא של שמירה על ערכי המשפחה ועל זכותם של הורים לעצב את סביבת החינוך של ילדיהם.

השאלה איננה רק אם מותר לפרסם את "מוזיאון הסקס", אלא כיצד יכולה עיר מגוונת כמו ניו יורק לשמור בו זמנית על חופש הביטוי, על חופש הדת ועל מרחב ציבורי שמכבד אוכלוסיות שונות

אלא שמנגד ניצבה עמדה משפטית ברורה, שלדברי הנהלת רשות התחבורה אינה מותירה כמעט מקום לשיקול דעת. יו"ר ומנכ"ל רשות התחבורה המטרופוליטנית, ינו ליבר, שהוא עצמו יהודי, הודה כי הוא מודע לעוצמת הרגשות שמעוררות הפרסומות ואף סיפר כי הן הובילו לעימותים מילוליים בין נוסעים ולעיתים גם כלפי נהגי האוטובוסים. עם זאת, הוא הבהיר כי הרשות כפופה להוראות התיקון הראשון לחוקת ארצות הברית, המעניק הגנה רחבה לחופש הביטוי, ולכן אינה יכולה לפסול פרסומת חוקית רק משום שחלק מהציבור נפגע ממנה.

לדברי ליבר, אם רשות ציבורית תתחיל להחליט אילו מסרים מותרים ואילו אסורים על בסיס השקפת עולם, היא תמצא את עצמה במהירות בעמדה של צנזור, תפקיד שהחוקה האמריקאית מבקשת למנוע ממנה. עם זאת, הוא ציין כי הרשות כן פנתה להנהלת "מוזיאון הסקס" וביקשה להוסיף לפרסומות את כתובת המוזיאון, כדי להבהיר שמדובר בפרסום למוסד תרבות ולא באירוע אחר. המוזיאון נענה לבקשה, אך מבחינת המתנגדים מדובר בשינוי קוסמטי בלבד שאינו פותר את הבעיה.

"מוזיאון הסקס", הפועל במנהטן מאז שנת 2002, מציג את עצמו כמוסד תרבותי וחינוכי העוסק בהיסטוריה, באמנות ובתרבות הקשורות למיניות האנושית. הכניסה אליו מותרת לבני 18 ומעלה בלבד. למרות אופיו השנוי במחלוקת, הפרסומות שעל האוטובוסים אינן כוללות תמונות מיניות או תכנים מפורשים, אלא בעיקר את שם המוזיאון ואת המיתוג שלו. דווקא העובדה שאין בפרסום תוכן בוטה היא שמאפשרת לו לעמוד במדיניות הפרסום של רשות התחבורה.

מדיניות זו אוסרת אמנם פרסום של שירותי מין, תכנים פורנוגרפיים ומוצרים בעלי אופי מיני מפורש, אך אינה אוסרת פרסום של מוסדות תרבות או עסקים חוקיים כל עוד המודעות עצמן אינן מפרות את כללי הפרסום. מבחינת הנהלת הרשות, מדובר בהבחנה משפטית הכרחית. מבחינת הקהילה החרדית, מדובר בהבחנה מלאכותית שאינה משנה את הפגיעה שהם חווים בפועל.

מאחורי הוויכוח הערכי מסתתר גם שיקול כלכלי משמעותי. רשות התחבורה המטרופוליטנית נשענת במידה רבה על הכנסות מפרסום, שהסתכמו בשנה האחרונה בכ-183 מיליון דולר. לאחר שנות הקורונה, שבהן הכנסות הפרסום צנחו באופן דרמטי, כל קמפיין מסחרי גדול הפך למשמעותי עבור תקציב הרשות. בשנה שעברה אף הוסרו מגבלות שהוטלו בעבר על פרסום משקאות אלכוהוליים, כחלק מהמאמץ להגדיל את ההכנסות ולצמצם את הגירעון התקציבי.

העימות הזה ממחיש עד כמה קשה למצוא בארצות הברית את נקודת האיזון בין זכויות מתנגשות. מצד אחד ניצבת זכותו של עסק חוקי לפרסם את עצמו במרחב הציבורי. מצד אחר עומדת זכותם של הורים וקהילות דתיות לגדל את ילדיהם בהתאם לערכיהם, מבלי להיחשף לתכנים שהם רואים כפוגעניים. שתי הזכויות נהנות מהגנה חוקתית, אך כאשר הן מתנגשות ברחוב אחד ועל אותו אוטובוס, אין פתרון שמספק את כל הצדדים.

גם עבור ישראלים רבים המתגוררים בארצות הברית, הסיפור הזה מוכר היטב. ישראל מתמודדת במשך שנים עם מחלוקות סביב פרסום במרחב הציבורי, שילוט מסחרי, צניעות, חופש הביטוי והתחשבות ברגשות דתיים. אולם בעוד שבישראל הוויכוח מתנהל לרוב בזירה הפוליטית והציבורית, בארצות הברית הוא מוכרע פעמים רבות בבית המשפט ובמסגרת ההגנות הרחבות שמעניקה החוקה לחופש הביטוי.

בשלב זה לא נראה שהפרסומות עומדות לרדת מהאוטובוסים, והנהלת רשות התחבורה הבהירה כי כל עוד הן עומדות בכללי החוק, אין בכוונתה להסירן. אך גם אם הקמפיין יסתיים בעוד מספר שבועות, הדיון שהוא הצית צפוי להימשך עוד זמן רב. השאלה איננה רק אם מותר לפרסם את "מוזיאון הסקס", אלא כיצד יכולה עיר מגוונת כמו ניו יורק לשמור בו זמנית על חופש הביטוי, על חופש הדת ועל מרחב ציבורי שמכבד אוכלוסיות שונות, שלעתים מחזיקות בתפיסות עולם הפוכות לחלוטין.