מונדיאל תחת אש: הקהילה האיראנית־אמריקאית נקרעת בין נאמנויות

שלח

הרשמה לקבלת הניוזלטר היומי ועדכונים חשובים

Phone

שלח

By submitting this form and signing up for texts, you consent to receive news notification text messages from HebrewNews.com at the number provided, including messages sent by autodialer. Consent is not a condition of purchase. Msg & data rates may apply. Msg frequency varies. Unsubscribe at any time by replying STOP. Text HELP for help. Privacy Policy & Terms Of Use

במגרש קטן במורפארק, שבעמק סן פרננדו, התאמנה השבוע קבוצת "אריה", המורכבת משחקנים איראנים ואיראנים־אמריקאים. כמו רבים מבני הקהילה, גם הם מתקשים להפריד בין אהבת הכדורגל לבין המציאות הפוליטית שמלווה את המשחק הערב.

מונדיאל 2026 כבר נכנס להיסטוריה כאחד הטורנירים החריגים ביותר שנראו. לראשונה משתתפת בטורניר נבחרת שמדינתה הייתה עד לאחרונה בעימות חריף עם המדינה המארחת. גם הפסקת האש האחרונה בין וושינגטון לטהרן לא העלימה את המתחים, ורבים מהאיראנים־אמריקאים מוצאים את עצמם קרועים בין שתי זהויות שאותן מעולם לא ראו כסותרות.

דווקא שאלת הדגל היא שמציתה את הוויכוחים הקשים ביותר. רבים מבני הגולה האיראנית מזדהים עם דגל האריה והשמש ההיסטורי, שהפך עם השנים לסמל ההתנגדות למשטר בטהרן. החלטת התאחדות הכדורגל הבינלאומית לאסור הכנסת סמלים בעלי אופי פוליטי לאצטדיונים עוררה סערה גדולה, ובקרב חלק מבני הקהילה נתפסת כהשתקה של הזהות האיראנית המסורתית.

ההכנות של הנבחרת האיראנית עצמה המחישו היטב את המצב החריג. במקום לקיים מחנה אימונים בארצות הברית, התמקמה הנבחרת בטיחואנה שבמקסיקו, וכל מעבר למשחקים מחייב חציית גבול ותיאומים מורכבים. חלק מאנשי המשלחת עדיין נאלצים להתמודד עם קשיים בירוקרטיים, והמתיחות סביב הנבחרת מורגשת בכל צעד.

אבל דווקא שאלת הדגל היא שמציתה את הוויכוחים הקשים ביותר. רבים מבני הגולה האיראנית מזדהים עם דגל האריה והשמש ההיסטורי, שהפך עם השנים לסמל ההתנגדות למשטר בטהרן. החלטת התאחדות הכדורגל הבינלאומית לאסור הכנסת סמלים בעלי אופי פוליטי לאצטדיונים עוררה סערה גדולה, ובקרב חלק מבני הקהילה נתפסת כהשתקה של הזהות האיראנית המסורתית.

בשכונות אנצ'ינו, טרזנה ומורפארק, שבהן חיים אלפי איראנים־אמריקאים, הוויכוחים מלווים כמעט כל מפגש משפחתי. יש מי שמתכוונים לעודד הערב את נבחרת איראן בהתלהבות מלאה, מתוך אמונה שהנבחרת שייכת לעם ולא לשלטון. אחרים אינם מסוגלים להפריד בין השחקנים לבין המשטר, ובחרו שלא לצפות במשחק כלל.

עורך הדין רמין קשקאי, בן 61, הודיע כי לא יצפה במשחק הערב. מבחינתו, הנבחרת אינה מייצגת את איראן שהוא מכיר ואוהב. מנגד, עורך הדין הצעיר אומיד אסכרי מאמין שאפשר לאהוב את המדינה בלי להזדהות עם הממשלה. לדבריו, ניצחון של הנבחרת אינו ניצחון של המשטר, אלא של מיליוני איראנים ברחבי העולם.

פרופסור קיוון האריס מאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס סבור שהמשחק הערב הוא הרבה יותר מאירוע ספורטיבי. לדבריו, המלחמה האחרונה והמשברים הפוליטיים העמיקו את הקרעים בתוך הקהילה, ויש משפחות וחברים שכבר אינם מדברים זה עם זה.

ובכל זאת, הוא מזכיר כי לכדורגל יש כוח יוצא דופן. "הספורט אמור להחליף את המלחמה", אמר. "לא להפוך למלחמה בעצמו".

לקראת שריקת הפתיחה הערב, נדמה שאין משפט שמתאר טוב יותר את התחושות הסותרות מאשר דבריו של נאדר אדלי, קפטן קבוצת "אריה".

"בסופו של דבר", הוא אומר, "זה זמן של כדורגל".

אבל עבור רבים מהאיראנים־אמריקאים שיישבו הערב ביציעים או מול מסכי הטלוויזיה, תשעים הדקות הקרובות יהיו הרבה יותר ממשחק. הן יהיו מבחן של זהות, של זיכרון, ושל השאלה אם אפשר לאהוב שתי מולדות – גם כשהן עומדות משני צדי המתרס.