ה"ניו סקול" גייסה בחשאי פרופסורית שהובילה מהומות אנטי ישראליות— כאשר הבטיחה לסטודנטים היהודים שהם בטוחים

בניו יורק של 2026, גם ההבטחות היפות ביותר של האקדמיה כבר נשמעות חלולות. אוניברסיטת “ניו סקול” הצהירה לאחרונה כי כל סטודנט, מכל רקע, מוזמן ומוערך בתחומיה. אלא שמאחורי ההצהרות החגיגיות מסתתרת מציאות מטרידה הרבה יותר: מוסד שמציג עצמו כמרחב ליברלי וסובלני שכר לשורותיו את פרופ' קורינה מולין, מרצה למדע המדינה שהייתה אחת הדמויות המזוהות עם מאהל המחאה האנטי־ישראלי בסיטי קולג' של ניו יורק — מחאה שהסתיימה במעצרה ובנזק כבד לרכוש ציבורי.

הסיפור הזה אינו עוד מחלוקת קמפוס רגילה. הוא נוגע בלב המשבר שמטלטל את ההשכלה הגבוהה בארצות הברית מאז 7 באוקטובר: הפער ההולך וגדל בין שפת ההכלה הרשמית של האוניברסיטאות לבין התחושה של סטודנטים יהודים כי הם נדחקים החוצה, מושתקים ולעיתים אף מסומנים כאויב פוליטי רק בשל קשרם לישראל.

מוסד שמציג עצמו כמרחב ליברלי וסובלני שכר לשורותיו את פרופ' קורינה מולין, מרצה למדע המדינה שהייתה אחת הדמויות המזוהות עם מאהל המחאה האנטי־ישראלי בסיטי קולג' של ניו יורק — מחאה שהסתיימה במעצרה ובנזק כבד לרכוש ציבורי.

באביב 2024 הוקם בסיטי קולג' שבהארלם מאהל פרו־פלסטיני, כחלק מגל המחאות ששטף קמפוסים ברחבי ארצות הברית. אלא שבמקרה הזה, המחאה חרגה במהירות מגבולות הסמליות. לפי הדיווחים, האירועים הסתיימו בשריפה בבניין המדעים ובנזק שהוערך בכשלושה מיליון דולר. מולין, שתוארה כאחת ממובילות המאהל, נעצרה בעקבות האירועים והפכה לאחר מכן לאחת הדמויות הבולטות במאבק של מרצים שטענו כי נרדפו בשל עמדותיהם הפרו־פלסטיניות.

כעת מתברר כי בזמן שהפרשה עוד הדהדה במערכת האקדמית, “ניו סקול” כבר פתחה בפניה את הדלת. לפי הדיווחים, מולין החלה ללמד במוסד כבר בסמסטר סתיו 2025 בקורס על המזרח התיכון, ובהמשך צפויה ללמד קורס נוסף העוסק בדה־קולוניזציה של המשפט הבין־לאומי. עבור מבקרי המהלך, זהו לא רק מינוי אקדמי — אלא מסר פוליטי.

החשש גובר לנוכח דיווחים על קשריה של מולין עם רשת “סאמידון”, שארצות הברית מגדירה כארגון חזית של החזית העממית לשחרור פלסטין, המוגדרת כארגון טרור. בנוסף, מולין התבטאה בעבר נגד נורמליזציה בין ישראל למדינות ערב וכינתה אותה “בגידה”. כאשר אדם בעל רקע כזה מקבל במה אקדמית מכובדת, השאלה אינה רק האם מותר לו לדבר — אלא איזו חותמת מוסדית מעניקה לו האוניברסיטה.

הפרשה מקבלת משמעות חריפה עוד יותר משום שהיא מתרחשת במקביל לניסיון של מועצת הסטודנטים ב“ניו סקול” להפסיק את המימון לסניף הילל בקמפוס. הטענה הייתה כי הילל קשור לישראל ולכן מעורב, לכאורה, בהפרות של המשפט הבין־לאומי. הנהלת האוניברסיטה אמנם דחתה את ההחלטה וקבעה כי אינה מקובלת, אך עצם ההצבעה סימנה עבור סטודנטים יהודים רבים רגע מטריד במיוחד: הארגון היהודי המרכזי בקמפוס הפך יעד פוליטי.

מייקל ולדס, סטודנט וחבר הילל, ניסח את הבעיה היטב כשאמר כי ביקורת על ישראל היא לגיטימית, אך מחלוקת פוליטית אינה יכולה להפוך להצדקה להדרת מועדון יהודי מחיי הקמפוס. זו בדיוק הנקודה. באוניברסיטאות רבות בארצות הברית כבר לא מדובר רק בדיון על מדיניות ממשלת ישראל, אלא בתהליך שבו מוסדות יהודיים, סטודנטים יהודים וסמלים יהודיים מוצגים כחלק ממנגנון חשוד שיש להרחיקו.

“ניו סקול” אינה פועלת בחלל ריק. בשנים האחרונות הולכת ומתרחבת התחושה כי חלקים באקדמיה האמריקאית אימצו שפה שבה ישראל אינה מדינה שניתן לבקר, אלא חטא מקורי שיש למחוק; ויהודים המזוהים איתה אינם סטודנטים בעלי זהות מורכבת, אלא נציגים של כוח פוליטי שיש להיאבק בו. תחת הכותרות המכובסות של “חופש אקדמי”, “שיח ביקורתי” ו“דה־קולוניזציה”, נוצר לא פעם מרחב שבו אנטי־ציונות הופכת לכרטיס כניסה — וזהות יהודית ציונית הופכת לכתם.

הסכנה הגדולה בפרשת מולין אינה המרצה עצמה. הסכנה היא הנורמה שהיא מייצגת. כאשר אוניברסיטה מצד אחד מבטיחה לסטודנטים יהודים שהם מוגנים, ומצד אחר מעניקה במה לאקדמאים המזוהים עם מחאות קיצוניות ועם רטוריקה אנטי־ישראלית חריפה, היא שולחת מסר כפול: במילים — אתם רצויים; במעשים — הזהות שלכם נתונה למשפט ציבורי מתמיד.

בסופו של דבר, השאלה המונחת לפתחה של “ניו סקול” גדולה בהרבה ממינוי אחד או מהצבעה אחת של מועצת סטודנטים. השאלה היא האם אוניברסיטה אמריקאית מסוגלת להבחין בין ביקורת פוליטית לגיטימית לבין יצירת אקלים שבו יהודים מרגישים כי עצם נוכחותם טעונה התנצלות. אם התשובה לכך שלילית, המשבר בקמפוסים אינו בעיה של יחסי ציבור. הוא כשל מוסרי עמוק של מוסדות שאיבדו את היכולת להגן על המיעוטים שהם מתיימרים לחבק.