חרקים במקום בני אדם: האישה שאמורה להילחם באנטישמיות נתפסה משפילה יהודים

שלח

הרשמה לקבלת הניוזלטר היומי ועדכונים חשובים

Phone

שלח

By submitting this form and signing up for texts, you consent to receive news notification text messages from HebrewNews.com at the number provided, including messages sent by autodialer. Consent is not a condition of purchase. Msg & data rates may apply. Msg frequency varies. Unsubscribe at any time by replying STOP. Text HELP for help. Privacy Policy & Terms Of Use

אבל זה בדיוק מה שקרה.

לורן קמיולו, בת 40, עובדת סוציאלית בבית הספר התיכון "לנדמרק" בשכונת צ'לסי שבמנהטן, העלתה ארבע פעמים ברציפות תמונות של חיפושיות וחרקים בתגובה לסרטון שבו נראו יהודים אורתודוקסים רוקדים ושרים במטבח מסעדה במהלך חגיגות ל"ג בעומר.

היא לא כתבה מילה.

היא לא הייתה צריכה.

המסר היה ברור מספיק.

לורן קמיולו, בת 40, עובדת סוציאלית בבית הספר התיכון "לנדמרק" בשכונת צ'לסי שבמנהטן, העלתה ארבע פעמים ברציפות תמונות של חיפושיות וחרקים בתגובה לסרטון שבו נראו יהודים אורתודוקסים רוקדים ושרים במטבח מסעדה במהלך חגיגות ל"ג בעומר.

ההשוואה בין יהודים לחרקים אינה סתם עלבון גס או בדיחה חסרת טעם. מדובר באחד הסמלים האפלים והמזוהים ביותר עם התעמולה הנאצית של שנות השלושים והארבעים — ניסיון שיטתי לשלול מהיהודים את אנושיותם ולהציגם כמזיקים שיש "להדביר".

שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס הבין היטב את כוחן של מטאפורות. קשה לגרום לאנשים לרצוח בני אדם. קל יותר לגרום להם לרמוס "מזיקים".

"קישור יהודים לחרקים הוא אחד הטרופים האנטישמיים המסוכנים ביותר בהיסטוריה", אמרה קארן פלדמן, נשיאת "ברית בתי הספר הציבוריים של ניו יורק". "זו אותה שפה שבה השתמשו הנאצים כדי להציג יהודים כתת־אנושיים".

משה שפרן, נשיא ארגון המורים היהודיים המאוחדים, היה חריף עוד יותר: "היטלר כינה יהודים חרקים ומזיקים. זו אנטישמיות מובהקת. הבעיה היא שלא מעט אנשי חינוך מכניסים את הדעות הפוליטיות שלהם לכיתה — והתלמידים היהודים משלמים את המחיר".

אלא שהחלק המטלטל באמת בסיפור אינו רק הפוסט עצמו — אלא התפקיד שקמיולו ממלאת בבית הספר.

היא משמשת כנציגת תוכנית "כבוד לכולם" של משרד החינוך העירוני — תוכנית שנועדה להילחם בבריונות, בגזענות, באפליה ובהטרדות בתוך בתי הספר.

בפועל, היא האדם שאמור להיות הכתובת עבור תלמידים יהודים שיחוו אנטישמיות.

"כשתלמיד יהודי סובל מאפליה, למי בדיוק הוא אמור לפנות אם האדם שאחראי על ההגנה עליו מפיץ בעצמו תכנים אנטישמיים?" שאלה פלדמן. "זו קריסה מוחלטת של האמון הבסיסי ביותר בין תלמיד למערכת".

גם דייווידסון ברנשטיין, מייסד מכון הערכים הצפון־אמריקאי, תקף בחריפות: "כאשר מי שאחראית על תוכנית של סובלנות וכבוד מביעה עוינות כלפי יהודים, זה מעיד על בעיה עמוקה הרבה יותר ממקרה אישי אחד".

בדיקה של עמודי הפייסבוק של קמיולו מגלה שזו אינה מעידה חד־פעמית.

במהלך השנה האחרונה היא פרסמה שורת פוסטים קיצוניים נוספים, בהם: "אנשים נבחרים אינם גונבים ואינם קוצרים — הם יוצרים"; "הציונות היא כת של אנשים שאינם מסוגלים לחשוב בעצמם"; וגם: "שלושת המפתחות להצלחת הבינוניות הלבנה: קולוניאליזם, רצח עם וניכוס תרבותי".

בפוסט אחר כתבה: "לעולם אל תסמכו על אישה לבנה".

על פי רישומים ציבוריים, קמיולו משתכרת 115,665 דולר בשנה כעובדת מערכת החינוך הציבורית של ניו יורק.

כשעיתון "ניו יורק פוסט" פנה אליה לקבלת תגובה, היא לא הכחישה את הפרסומים — אלא איימה להזמין משטרה בטענה להטרדה.

"אני יהודייה", כתבה. "ואני גם דו־גזעית".

אלא שגם בתוך בית הספר עצמו, כך נראה, מעמדה רחוק מלהיות יציב.

מקור בבית הספר, שביקש להישאר בעילום שם, סיפר כי תלמידים רבים נמנעים מלפנות אליה. "הם אומרים שהיא קיצונית", סיפר. "היא מאוד צדקנית, אומרת למורים שהם עובדים לא נכון, ולא מעט אנשים מתקשים לעבוד איתה".

משרד החינוך של ניו יורק ניסה לשדר קו תקיף במיוחד לאחר חשיפת הפרשה.

"שנאה ואנטישמיות אינן מקובלות בבתי הספר שלנו", נמסר בהודעה רשמית. "כל איש צוות שיפעל באופן כזה ייחקר ויעמוד בפני צעדים משמעתיים".

בית הספר "לנדמרק" קטן במיוחד — רק 294 תלמידים לומדים בו. דווקא בגלל האופי האינטימי של המסגרת, כל דמות סמכותית משפיעה שם בעוצמה גדולה יותר. וכשאותה דמות נתפסת כעוינת כלפי קבוצה מסוימת — הפגיעה עמוקה בהרבה.

אבל אולי הפרט המטריד ביותר בכל הסיפור הוא הפער הבלתי נתפס בין התפקיד של קמיולו לבין המעשים שלה.

אנשים רבים מפיצים שנאה ברשתות החברתיות. זה כבר כמעט הפך לרעש רקע קבוע.

העניין כאן שונה.

מפני שהאישה שפרסמה את התמונות הללו היא בדיוק האדם שאמור להילחם בהתנהגות כזו בתוך בית הספר.

וזה אולי הסיפור האמיתי כולו: לא עוד פוסט מכוער ברשת — אלא רגע שבו מערכת שאמורה להגן על תלמידים גילתה שהבעיה נמצאת עמוק בתוכה.