
ההתאחדות האיראנית לכדורגל הודיעה רשמית כי הנבחרת תשתתף בטורניר שייערך בארצות הברית, קנדה ומקסיקו, אך במקביל הציבה עשרה תנאים שלטענתה חייבים להתקיים כדי לאפשר את השתתפותה המלאה.
הדרישות הללו אינן עוסקות רק בכדורגל.
הן נוגעות לביטחון, לדיפלומטיה, למשמרות המהפכה, ליחסי ארצות הברית־איראן — ובעיקר לשאלה עד כמה ניתן באמת להפריד בין ספורט לפוליטיקה.

ארצות הברית וקנדה מגדירות את משמרות המהפכה כארגון טרור, וחלק משחקני הנבחרת האיראנית שירתו בעבר במסגרת הארגון כחלק משירותם הצבאי. באיראן מדובר במסלול נפוץ יחסית, אך מבחינת וושינגטון וקנדה הסוגיה עלולה להפוך למחסום כניסה.
בהודעה הרשמית של ההתאחדות האיראנית נכתב כי הנבחרת “תשתתף בטורניר ללא ויתור על אמונותיה, תרבותה ועקרונותיה”, וכי המדינות המארחות “חייבות לקחת בחשבון את דאגותיה של איראן”.
מאחורי הניסוח הדיפלומטי הסתתרה רשימת דרישות חריגה במיוחד.
בראש הרשימה עומדת דרישה אמריקאית רגישה: התחייבות למתן ויזות לכל חברי המשלחת האיראנית — כולל שחקנים ואנשי צוות בעלי קשרים קודמים למשמרות המהפכה האסלאמית.
מדובר בנקודת נפץ פוליטית.
ארצות הברית וקנדה מגדירות את משמרות המהפכה כארגון טרור, וחלק משחקני הנבחרת האיראנית שירתו בעבר במסגרת הארגון כחלק משירותם הצבאי. באיראן מדובר במסלול נפוץ יחסית, אך מבחינת וושינגטון וקנדה הסוגיה עלולה להפוך למחסום כניסה.
שמותיהם של מהדי טארמי ואחסן חאג'סאפי כבר הוזכרו בתקשורת האיראנית כמי שעלולים להיתקל בקשיים בקבלת אשרות כניסה.
איראן דורשת גם אבטחה מוגברת למשלחת בשדות התעופה, בבתי המלון ובדרכים לאצטדיונים, לצד התחייבות לכיבוד מלא של הדגל וההמנון הלאומי.
אלא שהדרישה שעוררה את הסערה הגדולה ביותר נגעה דווקא לתקשורת.
לפי הדיווחים, איראן ביקשה שעיתונאים יתמקדו ב“עניינים טכניים של כדורגל” ויימנעו משאלות פוליטיות לשחקנים ולאנשי הצוות.
במערב כבר הגדירו את הבקשה הזאת כבלתי ניתנת לאכיפה.
כדי להבין מדוע איראן נוקטת קו כה תקיף, צריך לחזור לחודשים האחרונים.
העימות הצבאי בין ישראל לאיראן והמתקפות ההדדיות באזור יצרו מתיחות חסרת תקדים בין טהרן למערב. במקביל, יו"ר ההתאחדות האיראנית, מהדי טאג', נדחה לאחרונה בכניסה לקנדה בדרכו לקונגרס פיפ"א בעקבות קשריו למשמרות המהפכה.
עבור האיראנים, זאת הייתה השפלה מדינית פומבית.
עבור פיפ"א, זאת הייתה נורת אזהרה.
נשיא פיפ"א, ג'אני אינפנטינו, ניסה בימים האחרונים להרגיע את הרוחות והבהיר כי איראן תשחק במונדיאל כמתוכנן. לדבריו, “המארחת של גביע העולם היא פיפ"א — לא הממשל האמריקאי”.
אבל בפועל, לפיפ"א אין שליטה על סוגיית הוויזות.
מי שמחליט מי נכנס לארצות הברית הוא הממשל האמריקאי, ושר החוץ מרקו רוביו כבר רמז כי אנשים בעלי קשרים למשמרות המהפכה עלולים להיתקל בבעיות.
כאן בדיוק נוצר המשבר.
פיפ"א יכולה להבטיח יחס שוויוני בטורניר, טקסים מסודרים ואבטחה סביב המשחקים — אך היא אינה יכולה לחייב את וושינגטון להכניס לשטחה אנשים שהממשל רואה בהם בעייתיים מבחינה ביטחונית.
מבחינת איראן, זאת אינה רק שאלה ספורטיבית אלא מבחן ריבונות וכבוד לאומי.
מבחינת ארצות הברית, מדובר בהתנגשות ישירה בין אירוע הספורט הגדול בעולם לבין מדיניות ביטחון וטרור.
ובתוך כל זה נמצא הכדורגל.
המונדיאל הקרוב אמור להיות הגדול בהיסטוריה: 48 נבחרות, שלוש מדינות מארחות ומיליארדי צופים ברחבי העולם. אבל עבור איראן, כל רגע בטורניר צפוי להפוך לזירה פוליטית טעונה.
זה כבר קרה בעבר.
במונדיאל 2022 בקטאר סירבו שחקני נבחרת איראן לשיר את ההמנון הלאומי במחאה שקטה על הדיכוי במדינה. המשחקים עצמם הפכו להפגנות פוליטיות בינלאומיות, והלחץ על השחקנים היה עצום.
גם הפעם, כל מחווה — שירה של ההמנון, ריאיון לתקשורת או תגובה של שחקן — צפויה להיבחן תחת זכוכית מגדלת עולמית.
איראן הוגרלה לבית 7 יחד עם בלגיה, מצרים וניו זילנד, ואת משחקה הראשון היא צפויה לערוך בלוס אנג'לס — עיר שבה חיה אחת הקהילות האיראניות הגדולות בעולם מחוץ לאיראן.
עבור רבים מהמהגרים האיראנים בארצות הברית, הנבחרת הלאומית מייצגת לא רק כדורגל — אלא גם את המאבק הפנימי סביב זהותה של איראן עצמה.
כעת, כשהשעון למונדיאל ממשיך לתקתק, פיפ"א מוצאת את עצמה בין הפטיש לסדן: מצד אחד הרצון להציג טורניר מאחד וחגיגי, ומהצד השני משבר פוליטי שעלול להתפוצץ עוד לפני שריקת הפתיחה.
והפעם, נראה שהכדורגל הוא רק חלק קטן מהסיפור.