הסוד שמאיים להתגלות: דמוקרטים דורשים חשיפה של הגרעין הישראלי

לאורך יותר מחמישה עשורים נשמרה בוושינגטון הסכמה שקטה: לא מדברים על הגרעין הישראלי. לא מאשרים, לא מכחישים — ובעיקר, לא שואלים בפומבי. השבוע, לראשונה מזה עשרות שנים, ההסכמה הזו נסדקה מבפנים.

קבוצה של למעלה מ־24 חברי קונגרס דמוקרטים בבית הנבחרים, בהובלת חואקין קסטרו מטקסס, שלחה מכתב למזכיר המדינה מרקו רוביו בדרישה לשנות את המדיניות הרשמית של ארצות הברית כלפי תוכנית הגרעין של ישראל. לפי הדיווח בעיתון "וושינגטון פוסט", מדובר במהלך חריג המערער על אחד מעקרונות היסוד של יחסי וושינגטון–ירושלים.

שורשי המדיניות חוזרים לשנת 1969, אז גובשה הבנה בין הנשיא ריצ'רד ניקסון לראש הממשלה גולדה מאיר. ההסכמה הבלתי כתובה קבעה כי ארצות הברית תכיר במדיניות העמימות של ישראל ותימנע מלחצים פומביים, כל עוד ישראל אינה מצהירה רשמית על יכולותיה הגרעיניות. מאז הפכה העמימות לעיקרון מרכזי במדיניות הביטחון של ישראל ולנדבך חשוב ביחסים עם ארצות הברית.

קבוצה של למעלה מ־24 חברי קונגרס דמוקרטים בבית הנבחרים, בהובלת חואקין קסטרו מטקסס, שלחה מכתב למזכיר המדינה מרקו רוביו בדרישה לשנות את המדיניות הרשמית של ארצות הברית כלפי תוכנית הגרעין של ישראל. לפי הדיווח בעיתון "וושינגטון פוסט", מדובר במהלך חריג המערער על אחד מעקרונות היסוד של יחסי וושינגטון–ירושלים. בתמונה: הו בדימונה

כעת מבקשים המחוקקים הדמוקרטים לערער על ההסדר הזה. במכתבם הם דורשים מידע מפורט על היכולות הגרעיניות של ישראל: רמת ההעשרה, מקורות החומר הבקיע והקווים האדומים לשימוש אפשרי בנשק גרעיני. לטענתם, לקונגרס אחריות חוקתית לפקח על מאזן הכוחות הגרעיני במזרח התיכון, במיוחד בתקופה של מתיחות צבאית גבוהה.

העיתוי אינו מקרי. המלחמה מול איראן והחשש מהסלמה אזורית חידדו את שאלת הסף הגרעיני. פגיעות טילים בסמוך לאתרים רגישים בישראל והאפשרות להידרדרות מהירה לעימות רחב יותר העלו מחדש תרחישים שבעבר נותרו תיאורטיים בלבד.

לפי גורמים בממשל האמריקאי, גם בתוך המערכת עצמה מתנהלים דיונים שקטים סביב השאלה מה עשוי להוביל לשימוש בנשק גרעיני. ההערכה כי סף התגובה עלול להיות נמוך מכפי שסברו בעבר מעוררת אי־נוחות גוברת — גם בקרב תומכי ישראל.

מעבר להיבט הביטחוני, המכתב משקף שינוי רחב יותר בפוליטיקה האמריקאית. המפלגה הדמוקרטית מתרחקת בהדרגה מהקונצנזוס הפרו־ישראלי שאפיין אותה במשך שנים. סקרים עדכניים מצביעים על עלייה חדה בביקורת כלפי ישראל בקרב מצביעים דמוקרטים, ובקונגרס עצמו ניכרת נכונות גוברת להציב תנאים לתמיכה ביטחונית.

חואקין קסטרו ניסח את העמדה בפשטות: אם ארצות הברית מתייחסת באופן גלוי לתוכניות הגרעין של מדינות אחרות — אין סיבה שישראל תהיה יוצאת דופן. מבחינתו, מדובר בשאלה של עקביות מדינית, לא רק של מדיניות חוץ.

בישראל, כמו גם בממשל האמריקאי, לא נמסרה תגובה רשמית. אך עצם העלאת הדרישה בפומבי מסמנת שינוי. כל עוד נשמרה הסכמה דו־מפלגתית סביב מדיניות העמימות, היא יכלה להחזיק מעמד. כעת, כאשר חלקים הולכים וגדלים מהמפלגה הדמוקרטית מערערים עליה, השאלה כבר אינה תיאורטית.

הדיון על הגרעין הישראלי, שהיה במשך עשרות שנים מחוץ לגבולות השיח הפוליטי הגלוי, נכנס כעת למרכז הבמה בוושינגטון. ולא בטוח שניתן יהיה להחזירו אל הצללים.