דריסה בחניון האוניברסיטה: עימות בין נשיא קורנל לסטודנטים הידרדר לפגיעה פיזית

זה קרה בחניון, בסיומו של ערב שנראה שגרתי. פרופסור מייקל קוטליקוף, נשיא אוניברסיטת קורנל, ניגש לרכבו לאחר דיון שעסק במלחמה בעזה ובישראל. קבוצת סטודנטים פרו־פלסטינים המתינה לו. דקות לאחר מכן, האירוע תועד והופץ ברשתות — והפך מיד לסמל.

לפי גרסת הסטודנטים, קוטליקוף נסע לאחור ופגע בהדסון אתאס, בעוד איידן ואלסיו טוען כי רכב השטח עלה על כף רגלו. צוותי רפואה העניקו טיפול במקום ואבחנו חשד לשבר. מנגד, קוטליקוף טוען כי המפגינים הקיפו את הרכב, דפקו על החלונות וחסמו את דרכו — ורק כאשר נפתח מרווח מאחוריו החל לנוע באיטיות.

שתי גרסאות, שתי תחושות צדק — ומרחב אחד שבו האמון נשבר.

לפי גרסת הסטודנטים, קוטליקוף נסע לאחור ופגע בהדסון אתאס, בעוד איידן ואלסיו טוען כי רכב השטח עלה על כף רגלו. צוותי רפואה העניקו טיפול במקום ואבחנו חשד לשבר. מנגד, קוטליקוף טוען כי המפגינים הקיפו את הרכב, דפקו על החלונות וחסמו את דרכו — ורק כאשר נפתח מרווח מאחוריו החל לנוע באיטיות.

"אני מפחד לפנות למשטרה," אמר ואלסיו. "נשיא האוניברסיטה הוא למעשה הממונה עליה — והוא כבר קבע את העובדות." האמירה הזו חורגת בהרבה מהאירוע עצמו. כאשר סטודנט סבור שאין גורם ניטרלי שיכול לבחון את טענותיו, מתערער הבסיס שעליו נשען מוסד אקדמי: תחושת הוגנות.

קוטליקוף אינו דמות שולית. הוא פרופסור לווטרינריה, שכיהן כסגן נשיא האוניברסיטה במשך שנים, ומונה לנשיא בתחילת 2025. מאז פרוץ המלחמה בעזה באוקטובר 2023, מצאו עצמם ראשי אוניברסיטאות בארצות הברית בלב סערה ציבורית. חלקם התפטרו, אחרים נאלצו להתמודד עם לחצים פוליטיים ומשפטיים.

קוטליקוף בחר קו תקיף. הוא פעל נגד הפגנות שלדעתו חרגו מכללי המוסד, אישר עשרות הליכים משמעתיים, ודחה קריאות לנתק קשרים עם הטכניון — שותפה של קורנל בהפעלת קמפוס בניו יורק. בעיני פעילים פרו־פלסטינים הוא הפך לסמל של דיכוי; בעיני אחרים — למי שמגן על כללי המשחק.

גם התיעוד אינו חד־משמעי. צילומי האבטחה שפרסמה האוניברסיטה מצביעים על כך שהמפגינים אכן הקיפו את הרכב. מנגד, סרטונים שצילמו הסטודנטים מראים את הנשיא משוחח עמם קודם לכן ומבקש להפסיק את הצילום — בקשה שנדחתה.

כך נוצר מצב שבו כל צד מחזיק באמת חלקית. הסטודנטים ביקשו להשמיע קול; הנשיא ביקש לסיים את האירוע וללכת. בין שתי הכוונות הללו נוצר רגע של חיכוך — פיזי ומטאפורי כאחד.

אך הסיפור האמיתי רחב יותר מהחניון. הוא מתחיל חודשים ושנים קודם לכן: הפגנות, מאהלים, השעיות, ועדות, שיח ציבורי מקוטב. דור אחד של סטודנטים רואה במציאות הבינלאומית עוול מוסרי; דור אחר רואה באותן הפגנות ביטוי לאיבה ואנטישמיות. והנהלת האוניברסיטה — לכודה בין המחנות.

הסטודנטית סופיה ארנולד, נשיאת ארגון הסטודנטים הדמוקרטים בקורנל, ניסחה זאת בפשטות: "נהג אקראי היה כנראה מגיב ברגישות רבה יותר." ייתכן. אך ייתכן גם שהבעיה עמוקה יותר — שכאשר כל מפגש נתפס כעימות, התגובה האנושית הבסיסית נעלמת.

בחניון אחד בקורנל, נשיא ניסה לעזוב וסטודנטים ניסו להישמע. אף אחד מהם לא יצא משם עם תחושת ניצחון. אולי מפני שהמרחב שביניהם כבר אינו מרחב של שיח — אלא של מאבק.

וכאשר גם חניון הופך לשדה קרב, קשה שלא לשאול: מה נשאר מהאוניברסיטה.