
זמן קצר לאחר מכן נעצר החשוד: אנדז'יי ווניוק, בן 41. בתיעוד ממעצרו, שהופץ ברשתות החברתיות, הוא נראה לובש חולצה שחורה שעליה דגל הרפובליקה האסלאמית של איראן. הפרט הזה הפך את האירוע מתקרית אלימה נוספת לסמל טעון במיוחד: אדם ברחוב יהודי מובהק, לבוש בסמל של משטר שמזוהה עם הסתה נגד ישראל, תוקף יהודים באגרופים ומלווה את המעשים בקריאות שנאה.
ווניוק הובא בפני בית המשפט הפלילי בברוקלין, ושם יוחסו לו כמה עבירות, ובראשן תקיפה בנסיבות של פשע שנאה. ערבותו נקבעה על 5,000 דולר במזומן, והוא צפוי לשוב לבית המשפט ב-30 באפריל.

אנדז'יי ווניוק, בן 41. בתיעוד ממעצרו, שהופץ ברשתות החברתיות, הוא נראה לובש חולצה שחורה שעליה דגל הרפובליקה האסלאמית של איראן. הפרט הזה הפך את האירוע מתקרית אלימה נוספת לסמל טעון במיוחד: אדם ברחוב יהודי מובהק, לבוש בסמל של משטר שמזוהה עם הסתה נגד ישראל, תוקף יהודים באגרופים ומלווה את המעשים בקריאות שנאה.
על פי גרסת המשטרה, שלושת הקורבנות — בני 48, 38 ו-21 — לא הכירו זה את זה ולא הלכו יחד. הם היו עוברי אורח נפרדים, בשכונה שבה נוכחות יהודית חרדית היא חלק בלתי נפרד מהמרחב הציבורי. דווקא משום כך, טוענים גורמים בקהילה, קשה לראות בתקיפה אירוע מקרי. לא הייתה כאן תגרה שהתפתחה, לא ויכוח מוקדם, לא עימות בין קבוצות. היו שלושה יהודים ברחוב — ואדם שבחר לתקוף אותם.
השלושה דיווחו על כאב, אך סירבו לקבל טיפול רפואי. מבחינה פיזית, הפגיעות לא הוגדרו חמורות. מבחינה ציבורית וקהילתית, הן מצטרפות לתחושה כבדה בהרבה: החשש שהמרחב היהודי בניו יורק, ובעיקר בברוקלין, נעשה חשוף יותר, מאוים יותר, ופגיע יותר.
גם החולצה שלבש ווניוק אינה פרט שולי. אדם יכול לבחור ללבוש סמל תרבותי, סמל ספורטיבי או סמל פוליטי; במקרה הזה, הבחירה בדגל איראן, דווקא ברחוב יהודי ובמהלך תקיפה אנטישמית לכאורה, נראית בעיני רבים כהצהרה. מאז המהפכה האסלאמית בשנת 1979, הנהגת איראן מציבה את ישראל כאויב מרכזי, ומשתמשת שוב ושוב בשפה של מחיקה והשמדה כלפי המדינה היהודית. כאשר סמל כזה מופיע על גופו של תוקף ברחוב בברוקלין, קשה להתעלם מן המטען שהוא נושא.
ויליאמסבורג אינה זירה חדשה למתיחות הזאת. בשנים האחרונות הפכה ניו יורק לאחת הערים הבולטות במערב במספר התקריות האנטישמיות המדווחות בה. בברוקלין, שבה חיות קהילות חרדיות גדולות ונראות לעין, יהודים הופכים לעיתים קרובות למטרה דווקא בשל לבושם, חזותם וזהותם הברורה. תקיפות, יריקות, קללות והשחתות אינן מתרחשות בשוליים מרוחקים, אלא ברחובות הומי אדם, ליד חנויות, בתי כנסת ובתי מגורים.
על הרקע האישי של ווניוק ידוע בשלב זה מעט. עורך דינו לא הגיב לפניות העיתונות, ומניעיו המדויקים עדיין נבחנים. אך במקרה הזה, גם בלי לדעת את כל סיפור חייו, התמונה הציבורית ברורה מספיק: שלושה יהודים הותקפו בזה אחר זה, והאירוע נחקר כפשע שנאה.
השאלה הרחבה יותר אינה נוגעת רק לאדם אחד ברחוב אחד. היא נוגעת לאווירה. בשנים שבהן השיח על ישראל, ציונות ויהודים נעשה קיצוני יותר בקמפוסים, ברשתות החברתיות ובחלקים מהפוליטיקה האמריקאית, הגבול בין ביקורת פוליטית לבין שנאה גלויה מיטשטש שוב ושוב. וכאשר שנאה מקבלת מילים, סמלים ולגיטימציה, היא אינה נשארת תמיד בדיון ציבורי. לעיתים היא יורדת אל הרחוב.
בוויליאמסבורג, בערב שישי אחד, היא ירדה לשם בצורת אגרוף.
שלושה גברים הלכו בנפרד. אדם אחד תקף אותם. ועיר שלמה נדרשת כעת לשאול לא רק מי הוא התוקף — אלא כיצד נוצרה מציאות שבה יהודים שוב צריכים להביט מעבר לכתף בדרכם הביתה.