ניו יורק — מרכז 92NY, אחד המוסדות התרבותיים המזוהים ביותר עם יהדות ארצות הברית, ניצב בימים אלה בלב סערה פוליטית ותרבותית. המוסד, הפועל במנהטן מאז שנת 1874, הפך לזירת עימות בין אמנים, אינטלקטואלים ופעילים סביב סוגיית ישראל והגבולות של חופש הביטוי.
הרשמה לקבלת הניוזלטר היומי ועדכונים חשובים
המשבר החל באוקטובר 2023, כאשר הנהלת המרכז ביטלה אירוע מתוכנן עם הסופר זוכה פרס פוליצר וייט תאן נגוין. ההחלטה התקבלה לאחר שהסופר חתם על מכתב פומבי שכלל ביקורת חריפה על ישראל וקרא להפסקת אש ולהטלת אמברגו נשק, מבלי להתייחס למתקפת הטרור שהציתה את המלחמה. במרכז הסבירו כי לא יעניקו במה לעמדות הנתפסות בעיניהם כערעור על עצם קיומה של מדינת ישראל.
הביטול עורר תגובת שרשרת. יוצרים נוספים ביטלו הופעות, עובדים עזבו, וחלק מהפעילות התרבותית הוקפאה. במקביל, בחר המרכז להדגיש דווקא קולות המזוהים עם תמיכה בישראל, והזמין דוברים ואנשי ציבור מהזירה היהודית והישראלית.

ברשימת הביקורת של הפעילים מופיעים אנשי ציבור, אנשי עסקים ואנשי תרבות המזוהים עם תמיכה בישראל, לצד טענות חריפות כלפי עצם הענקת הבמה להם. מנגד, הנהלת המרכז עומדת על עמדתה ומדגישה כי היא מחויבת למגוון דעות — כל עוד אינן שוללות את זכות קיומה של מדינת ישראל.
כעת מתארגנת ההתנגדות תחת קואליציה המכנה עצמה "92 לא". הקבוצה קוראת לאמנים להחרים את הבמה ולהימנע מהופעות במרכז, בטענה כי פעילותו הפכה מוטה פוליטית. באתר שהקימה, מציינת הקואליציה כי עשרות יוצרים כבר ביטלו השתתפות, וכי מתקיימות מחאות מחוץ למבנה.
ברשימת הביקורת של הפעילים מופיעים אנשי ציבור, אנשי עסקים ואנשי תרבות המזוהים עם תמיכה בישראל, לצד טענות חריפות כלפי עצם הענקת הבמה להם. מנגד, הנהלת המרכז עומדת על עמדתה ומדגישה כי היא מחויבת למגוון דעות — כל עוד אינן שוללות את זכות קיומה של מדינת ישראל.
העימות סביב 92NY חורג בהרבה מהמוסד עצמו. הוא משקף מאבק רחב יותר על גבולות השיח התרבותי בארצות הברית, ועל השאלה האם מוסדות תרבות יכולים להישאר מרחב פתוח ומגוון בעידן של קיטוב פוליטי חריף.
במשך עשרות שנים שימש המרכז במה לדמויות מפתח בתחומי הספרות, הפוליטיקה והמדע, והיה מקום מפגש בין זהות יהודית לבין התרבות האמריקאית הרחבה. כיום, אותו מרחב בדיוק הופך לשדה מאבק על זהות, לגיטימיות וחופש ביטוי.
הסערה סביב 92NY אינה רק על אירוע שבוטל או על רשימת מרצים. היא נוגעת בשאלה עמוקה יותר: מי קובע את גבולות הדיון הציבורי — והאם ניתן בכלל לקיים במה תרבותית שאינה הופכת, בסופו של דבר, לזירה פוליטית.