מנהטן מעל הפקקים: ניו יורק עומדת להפוך למעבדת הניסוי הגדולה בעולם למוניות אוויר חשמליות

ניו יורק, עיר שמגדירה מחדש את גבולות התחבורה העירונית כבר יותר ממאה שנה, עומדת בפני ניסוי שאפתני שעשוי לשנות את הדרך שבה מיליוני אנשים נעים בין מרכז העיר לשדות התעופה. הממשל האמריקני הודיע כי אזור ניו יורק נבחר כאחד מאתרי הניסוי הראשונים בארצות הברית למוניות אוויר חשמליות — כלי טיס קטנים בעלי המראה ונחיתה אנכיים, שמסוגלים להמריא כמו מסוק אך לפעול באמצעות הנעה חשמלית מתקדמת.

הרעיון פשוט אך דרמטי: נוסעים יוכלו להמריא מנקודות ייעודיות במנהטן ולהגיע לנמלי התעופה האזוריים בתוך חמש עד חמש־עשרה דקות בלבד — זמן קצר באופן קיצוני ביחס לשעה ולעיתים אף יותר של נסיעה בכבישים הפקוקים של העיר. מבחינת תושבי ניו יורק, שמכירים היטב את החרדה שבמרדף אחר טיסה בזמן, מדובר כמעט בהבטחה לגאולה תחבורתית.

היוזמה נולדה במסגרת תוכנית פדרלית חדשה שמטרתה לשלב במרחב האווירי כלי טיס חשמליים בעלי המראה ונחיתה אנכיים. מדובר בטכנולוגיה הנחשבת לאחת מהחזיתות המסקרנות ביותר של תעשיית התעופה האזרחית: מטוסים קטנים יחסית, בעלי מספר מדחפים חשמליים, שמסוגלים לפעול כמעט כמו מסוק אך עם פחות פליטות מזהמים ועם יעילות אנרגטית גבוהה בהרבה.

 

המחירים הצפויים אינם זולים, אך הם נמוכים יחסית לשירותים האוויריים הקיימים בעיר. ההערכות מדברות על כ־110 עד 165 דולר לנסיעה. לשם השוואה, שירות המסוקים שמפעילה חברת בלייד ממנחת במסלול מערב רחוב 30 במנהטן לנמל התעופה ג'ון פ' קנדי עולה כיום כ־195 דולר לנוסע. המוניות האוויריות החשמליות אמורות להציע זמן טיסה דומה — כחמש דקות בלבד — אך עם עלות נמוכה יותר ועם פליטת מזהמים קטנה בהרבה.

 

שלוש חברות אמריקניות מרכזיות נבחרו להשתתף בניסוי באזור ניו יורק–ניו ג'רזי: חברת ארצ'ר אוויאיישן מסן חוזה שבקליפורניה, חברת ג'ובי אוויאיישן וחברת בטא טכנולוג'יס. כל אחת מהן מפתחת כלי טיס חשמליים ייעודיים להסעת נוסעים למרחקים קצרים. חברת ארצ'ר כבר פרסמה מפת נתיבים אפשריים: מלואר מנהטן וממידטאון אל נמלי התעופה ג'ון פ' קנדי, לה־גוארדיה ונוארק — ובהמשך גם אל נמלי תעופה אזוריים נוספים בניו ג'רזי ובלונג איילנד.

המחירים הצפויים אינם זולים, אך הם נמוכים יחסית לשירותים האוויריים הקיימים בעיר. ההערכות מדברות על כ־110 עד 165 דולר לנסיעה. לשם השוואה, שירות המסוקים שמפעילה חברת בלייד ממנחת במסלול מערב רחוב 30 במנהטן לנמל התעופה ג'ון פ' קנדי עולה כיום כ־195 דולר לנוסע. המוניות האוויריות החשמליות אמורות להציע זמן טיסה דומה — כחמש דקות בלבד — אך עם עלות נמוכה יותר ועם פליטת מזהמים קטנה בהרבה.

לצד החברות הללו משתתפת בתוכנית גם חברת אלקטרה, שפיתחה מטוסים חשמליים קטנים המסוגלים להמריא ולנחות במסלול קצר במיוחד — לעיתים פחות מחמישים מטרים. יכולת זו פותחת אפשרויות חדשות: שימוש בגגות מבנים, חניונים גדולים או אזורים עירוניים מותאמים כמנחתים זמניים. עבור מתכנני הערים, מדובר בחזון שמחבר בין תחבורה אווירית לבין תשתיות עירוניות קיימות.

ואולם, מאחורי ההתלהבות הטכנולוגית מסתתרת גם מחלוקת עמוקה. הממשל הפדרלי קבע לוח זמנים מהיר במיוחד ליישום הניסוי. רשות התעופה הפדרלית — הגוף האחראי על בטיחות התעופה בארצות הברית — נדרשה בתוך מעט יותר משנה בלבד לבחון את הטכנולוגיה, לאשר מסלולי טיסה ולהקים את התשתית הרגולטורית להפעלת השירות.

מדובר בקצב חריג. במקרים רבים תהליכי אישור טכנולוגיות תעופה חדשות נמשכים שנים רבות. בתוך פרק זמן קצר כל כך נדרשת הרשות לבחון שורה ארוכה של שאלות מורכבות: עד כמה הכלים הללו בטוחים? כיצד ישתלבו במסלולי הטיסה הקיימים? ומה תהיה השפעתם על הסביבה העירונית הצפופה של ניו יורק.

אחת הסוגיות הרגישות ביותר היא הרעש. מסוקים הפכו בעשורים האחרונים לאחד המקורות המרכזיים לתלונות של תושבי ניו יורק, במיוחד בשכונות הסמוכות לנתיבי הטיסה מעל הנהרות. אמנם יצרני המוניות האוויריות טוענים כי כלי הטיס החדשים שקטים בהרבה ממסוקים, אך גם הם מודים כי אינם שקטים לחלוטין.

כאשר עשרות ואף מאות כלי טיס כאלה יחצו מדי יום את שמי העיר — מעל שכונות כמו אסטוריה, גרינפוינט או ג'קסון הייטס — ברור כי שאלת הרעש תהפוך לנושא פוליטי וחברתי רגיש במיוחד. עבור התושבים, החידוש הטכנולוגי עלול להיתפס לא כמהפכה תחבורתית אלא כמטרד יומיומי נוסף מעל ראשיהם.

מעבר לשאלת הרעש עולה גם ביקורת חברתית רחבה יותר. מחיר של יותר ממאה דולר לנסיעה מציב את השירות מחוץ להישג ידם של רוב תושבי העיר. בעיר שבה מיליוני אנשים משתמשים מדי יום ברכבת התחתית במחיר של פחות משלושה דולרים לנסיעה, מוניות האוויר אינן מצטיירות ככלי תחבורה עממי — אלא כשירות יוקרתי למעמד מצומצם יחסית.

יש גם ממד גיאו־פוליטי לתוכנית. הממשל האמריקני הדגיש כי בכוונתו להעדיף כלי טיס מתוצרת אמריקנית ככל האפשר. מאחורי הניסוח הביורוקרטי מסתתרת גם תחרות עולמית הולכת וגוברת בתחום המוניות האוויריות, במיוחד מול חברות סיניות שכבר החלו להפעיל ניסויים מסחריים בערים שונות באסיה.

ובכל זאת, הניסוי בניו יורק עשוי להפוך לנקודת מפנה עבור התחבורה העירונית במאה ה־21. אם הפרויקט יצליח, הוא עשוי לפתוח את הדלת לרשת שלמה של נתיבי תעופה עירוניים בערים גדולות אחרות בארצות הברית ובעולם.

אבל הדרך לשם עדיין מלאה סימני שאלה. בשנה הקרובה ייבחנו הטכנולוגיה, הבטיחות, ההשפעה הסביבתית והתגובה הציבורית. רק לאחר מכן ניתן יהיה לדעת אם מוניות האוויר החשמליות אכן ימריאו אל עתיד התחבורה — או שיישארו, כמו רעיונות רבים לפניהן, חלום נועז שמרחף מעל העיר אך לעולם אינו נוחת באמת.