המגפה שלא עוזבת: ילדי הקורונה מתקשים בקריאה גם בלי שלמדו בזום

כאשר מגפת הקורונה שיתקה את העולם בפברואר ובמרץ 2020, רבים מן הילדים היושבים כיום בכיתות א' וב' בבתי הספר בארצות הברית כלל לא היו קיימים. חלקם נולדו בדיוק באותם חודשים, לעולם של מסכות, בידוד וריחוק חברתי. אחרים היו אז עוברים בבטן אמם, בתקופה שבה נשים הרות ניהלו את הריונן תחת מגבלות תנועה, ביקורים מצומצמים ומגע חברתי מוגבל.

כאשר הגיעו הילדים הללו לגיל בית ספר, הסגרים כבר היו זיכרון קולקטיבי בלבד. הם עצמם לא חוו למידה מרחוק, לא ישבו מול שיעורי זום ולא חוו את השיבוש הישיר במערכת החינוך שאפיין את שנות המגפה הראשונות.

ובכל זאת, חוקרים מתחילים כעת לזהות תופעה ברורה ומדאיגה: תלמידי כיתות א' וב' בשנת הלימודים האחרונה מציגים ציוני קריאה נמוכים יותר בהשוואה לבני גילם ערב הקורונה — ובעיקר, הציונים הללו אינם משתפרים.

 

חוקרים מתחילים כעת לזהות תופעה ברורה ומדאיגה: תלמידי כיתות א' וב' בשנת הלימודים האחרונה מציגים ציוני קריאה נמוכים יותר בהשוואה לבני גילם ערב הקורונה — ובעיקר, הציונים הללו אינם משתפרים.

 

הנתונים מגיעים מדוח חדש של ארגון המחקר החינוכי האמריקאי "האגודה להערכה חינוכית בצפון-מערב". הדוח מצביע על קיפאון מתמשך ברמת הקריאה של תלמידים צעירים מאז אביב 2021. הממצא מפתיע במיוחד משום שהילדים הללו לא חוו את השיבושים החינוכיים הישירים שגרמו לירידה בציונים בקרב תלמידים מבוגרים יותר.

לדברי החוקרת מייגן קופלד מן הארגון, התמונה המסתמנת מורכבת יותר מכפי שציפו בתחילה. לדבריה, קשה להצביע על גורם יחיד. נראה שמדובר בתהליך רחב יותר, שמשלב השפעות חינוכיות, סביבתיות וחברתיות גם יחד.

האפשרות הזו מדאיגה במיוחד את אנשי החינוך. אם הפגיעה איננה תוצאה של למידה מרחוק או של שיבוש ישיר בהוראה, הרי שלא ניתן לתקן אותה בקלות באמצעות שעות תגבור, מורים נוספים או שינויי תוכנית לימודים בלבד. אם מקור הבעיה נעוץ בסביבה שבה גדלו הילדים בשנותיהם הראשונות — ייתכן שהפתרון מורכב בהרבה.

כדי להבין את ההשערה הזו, צריך להביט בשנות החיים הראשונות של אותם ילדים. רבים מהם היו בני שנתיים עד ארבע בתקופה שבה מגפת הקורונה הגבילה מפגשים חברתיים, סגרה גני ילדים וצמצמה את הפעילות הציבורית. דווקא בשנים הללו מתרחשת ההתפתחות האינטנסיבית ביותר של השפה.

ילדים רבים בילו אז זמן רב יותר בבית ופחות במסגרות חינוכיות. הם פגשו פחות ילדים אחרים, פחות מבוגרים מחוץ למשפחה ופחות הזדמנויות לשיחה ולמשחק משותף. גם פעילויות תרבות בסיסיות — ביקורים בספריות, שעות סיפור, מוזיאונים או גני משחקים — כמעט נעלמו לתקופה ארוכה.

לדברי אמי לאדיו, סגנית מנהלת בית ספר בעיר מינטונקה שבמדינת מינסוטה, הילדים אמנם לא היו תלמידי בית ספר בזמן המגפה, אך רבים מהם היו בגיל הגן — תקופה קריטית לרכישת שפה. כאשר הזדמנויות החשיפה לשפה מגוונת הצטמצמו, ייתכן שגם הבסיס לקריאה נפגע.

לכך מצטרפת מגמה נוספת שמדאיגה חוקרים: ירידה בתדירות הקריאה לילדים בבית. סקר שנערך בבריטניה בשנת 2024 מצא כי פחות ממחצית הילדים מתחת לגיל חמש נחשפים לקריאה סדירה מצד הוריהם — ירידה משמעותית בהשוואה לעשור הקודם. נתון נוסף מהסקר מצביע על כך שפחות ממחצית ההורים דיווחו שהם נהנים לקרוא לילדיהם.

התמונה נעשית מורכבת עוד יותר כאשר בוחנים את נתוני המתמטיקה. דווקא במקצוע זה נרשמת מגמת שיפור הדרגתית אצל אותם תלמידים בדיוק. הציונים במתמטיקה אינם גבוהים במיוחד, אך הם משתפרים משנה לשנה. הקריאה, לעומת זאת, נותרת כמעט ללא שינוי מאז 2021.

ההבדל בין התחומים עשוי להסביר חלק מן התופעה. מיומנויות מתמטיות בסיסיות — כמו ספירה, זיהוי צורות או חיבור וחיסור — ניתן ללמד בשיטות ממוקדות וברורות יחסית. לעומת זאת, קריאה נשענת על שכבות עמוקות יותר של שפה: אוצר מילים, הבנת הקשר, יכולת קשב וחשיפה מתמשכת לשיח עשיר. כל אלה מתפתחים הרבה לפני שילד פותח את ספר הלימוד הראשון שלו.

בתי הספר כבר מנסים להגיב למציאות החדשה. מורים רבים מדווחים כי תוכניות הלימוד עודכנו, תרגולי הקריאה הורחבו ונוספו שיעורי תגבור. יש בתי ספר שמבצעים הערכות תכופות יותר, משלבים יותר הוראת פונטיקה — כלומר לימוד הקשר בין אות לצליל — ומעניקים סיוע אישי לתלמידים המתקשים.

עם זאת, גם אנשי החינוך מודים כי חלק מן האתגרים נמצאים מחוץ לגבולות בית הספר. אם ילדים הגיעו לכיתה עם פערים בשפה ובחשיפה לעולם, קשה מאוד להשלים אותם בתוך מערכת הלימודים בלבד.

גם הממשל במדינות שונות בארצות הברית החל להגיב. קליפורניה השיקה תוכנית לגן חובה אוניברסלי. מדינת ניו יורק הרחיבה את מסגרות הגיל הרך הציבוריות, וניו מקסיקו הרחיבה את השירותים החינוכיים החינמיים לגיל הרך עבור רוב המשפחות.

ההיגיון מאחורי המדיניות הזו ברור: אם הפערים נוצרים לפני הכניסה לבית הספר, ההשקעה צריכה להתחיל מוקדם יותר.

ובכל זאת, גם הפתרון הזה מוגבל. גן איכותי יכול להעניק לילדים בסיס חשוב, אך הוא אינו יכול להחליף סביבה ביתית עשירה בשפה, קריאה משותפת ושיחה יומיומית.

השאלה שמתחילה להטריד חוקרים ואנשי חינוך איננה רק מה קרה לילדים בזמן המגפה, אלא עד כמה רחוקות ההשלכות שלה יגיעו. ייתכן שההשפעה של תקופה קצרה יחסית תמשיך להדהד שנים רבות קדימה — כמו גלים המתרחקים ממוקד הזעזוע.

הילדים שנולדו אל תוך תקופת הקורונה אינם זוכרים את הסגרים. הם לא חוו למידה מרחוק ולא הכירו את המושגים שהעסיקו את המבוגרים באותן שנים.

אבל הם גדלו בעולם שקט יותר, מצומצם יותר ומלא פחות במילים. וכעת, כשהם יושבים בכיתות הראשונות של בית הספר ומנסים ללמוד לקרוא, מתברר שהשנים הראשונות ההן עדיין מדברות דרכם./div>