לפי הדיווח שנחשף ב"וול סטריט ג'ורנל", מחיאות הכפיים היו חזקות יותר דווקא לרוביו.
הרגע הזה מסכם היטב את אחת הדרמות הפוליטיות המסקרנות ביותר בוושינגטון של 2026: המרוץ השקט, שעדיין איש אינו מוכן להודות בו רשמית, על הנהגת המחנה הרפובליקאי ביום שאחרי טראמפ. במרכזו ניצבים שני פוליטיקאים צעירים, שאפתנים ושונים מאוד זה מזה, שכל אחד מהם מבקש להצטייר כממשיך הדרך הטבעי של הנשיא.
אחת הדרמות הפוליטיות המסקרנות ביותר בוושינגטון של 2026: המרוץ השקט, שעדיין איש אינו מוכן להודות בו רשמית, על הנהגת המחנה הרפובליקאי ביום שאחרי טראמפ. במרכזו ניצבים שני פוליטיקאים צעירים, שאפתנים ושונים מאוד זה מזה, שכל אחד מהם מבקש להצטייר כממשיך הדרך הטבעי של הנשיא.
הבחירה בין ואנס לרוביו איננה רק בחירה בין שני שמות. היא משקפת מאבק עמוק יותר על דמותה של השמרנות האמריקאית בשנים הבאות.
ואנס, בן 41, נתפס כיורש הטבעי של הפופוליזם הטראמפיסטי. הוא מזוהה עם אמריקה הפנימית, עם חשדנות כלפי מוסדות האליטה ועם הסתייגות ממעורבות צבאית אמריקאית ממושכת מעבר לים. ותיק מלחמת עיראק, שצמח מתוך מציאות של שוליים כלכליים וחברתיים, הוא מגלם עבור רבים בתנועת "להחזיר את אמריקה לגדולתה" את ההמשך הישיר של הקו שטראמפ בנה.
הוא נהנה מתמיכתו של דונלד טראמפ הבן, מפעילי שטח בולטים ומארגונים שמרניים רבי-השפעה, ובהם "טרנינג פוינט ארצות הברית". גם בזירה הארגונית והכספית מעמדו מתחזק: הוא מכהן כיושב ראש ועדת המימון של הוועד הרפובליקאי הלאומי, מגייס כספים ובונה בהתמדה רשת קשרים חיונית לכל מי שמבקש לרוץ לנשיאות.
מנגד ניצב רוביו, בן 54, שמציע לרפובליקאים מסלול אחר. הוא מנוסה יותר, מלוטש יותר, ובעיני תומכיו גם בשל יותר לתפקיד לאומי בכיר. רוביו מייצג שמרנות ממסדית ובינלאומית יותר, כזו שרואה בבריתות החוץ, בדיפלומטיה ובנוכחות אמריקאית חזקה בעולם חלק בלתי נפרד מן ההנהגה השמרנית.
עבורו, המלחמה עם איראן היא גם מבחן וגם הזדמנות. היא מאפשרת לו להופיע כמדינאי בעל שיעור קומה, כאיש העולם של הממשל, וכמי שמסוגל לנהל משברים מורכבים. טראמפ עצמו הרעיף עליו לאחרונה שבחים יוצאי דופן ואמר כי לדעתו רוביו עוד ייזכר כאחד ממזכירי המדינה הגדולים בתולדות ארצות הברית.
ובכל זאת, לשני המועמדים יש גם חולשות ברורות.
ואנס נהנה כיום מיתרון בקרב חלקים גדולים בבסיס הרפובליקאי, וסקרים מוקדמים לקראת 2028 מעניקים לו עמדת פתיחה נוחה. אבל דווקא בשעה קריטית, עם פרוץ המתקפה על איראן, היעדרותו היחסית מן הבמה עוררה תהיות. בימים הראשונים, כאשר טראמפ שידר מסרים ורוביו הופיע בזירה הציבורית והמדינית כפנים הבולטות של המהלך, ואנס בלט פחות. ובפוליטיקה האמריקאית, לעיתים עצם הנראות חשובה כמעט כמו העמדה עצמה.
נוסף על כך, הקרבה שלו לדמויות כמו טאקר קרלסון מעוררת אי-נוחות בקרב חלק מן התורמים היהודים והרפובליקאים הפרו-ישראלים, החוששים מקו בדלני מדי או מביקורתיות כלפי ישראל.
גם רוביו איננו חף מסיכונים. יתרונו הגדול כעת הוא גם נקודת התורפה האפשרית שלו: אם המלחמה עם איראן תסתבך, תתארך או תגבה מחיר מדיני וצבאי כבד, הוא עלול להפוך לפנים של הכישלון. מחנה ואנס כבר דואג לצייר אותו כנציג של שמרנות ישנה, ממסדית, וכמי שמעדיף אינטרסים גיאופוליטיים רחוקים על פני סדר היום הפנימי של הבוחר האמריקאי.
ובתוך כל זה, מי שנהנה יותר מכולם הוא טראמפ עצמו.
לפי מקורביו, הנשיא איננו ממהר להכריע. הוא רואה בתחרות הזו משחק פוליטי מועיל, אולי אפילו משעשע, ומבין היטב את כוחו. כל עוד אינו מצביע על יורש מועדף, שני האנשים הבכירים סביבו ממשיכים להתאמץ, כל אחד בדרכו, להוכיח לו שהוא הבחירה הנכונה.
טראמפ אף רמז, לפי דיווחים, כי היה שמח לראות את השניים רצים יחד בעתיד על אותו פתק. אלא שרבים בסביבתו רואים בכך יותר משאלת לב מאשר תרחיש מציאותי. היריבות ביניהם אמנם עדיין מנומסת, אך ברור שהיא הולכת ומתהדקת ככל שמתקרב הרגע שבו יתחיל הקרב האמיתי על הנהגת המפלגה.
בוושינגטון כבר יודעים: כאשר טראמפ מתחיל לשאול שוב ושוב על שני אנשים, סימן שהוא כבר שוקל ברצינות את הצעד הבא. גם אם הוא עצמו עדיין אינו מוכן לומר זאת בפומבי.
בחירות 2028 עדיין אינן מעבר לפינה. המלחמה עם איראן, לעומת זאת, כבר כאן. ובמאר א-לאגו, בין ארוחת ערב נוצצת לשאלת נאמנות פוליטית אחת, מסתמן כבר עכשיו הקרב שיקבע מי יעמוד בראש המחנה הרפובליקאי ביום שאחרי טראמפ.
