לפי הערכות ענף הבידור, הסרט עשוי לפתוח בסכום של כ־50 מיליון דולר, עם אפשרות לטפס לאזור ה־60 מיליון — נתון שעלול להפוך לפתיחה הגדולה בתולדות הסדרה. במילים אחרות: אם מטרת החרם הייתה לייצר פגיעה כלכלית נראית לעין, בשלב הזה נראה שהוא לא מצליח להיכנס אפילו לרשימת גורמי הסיכון שמנתחים את ביצועי הסרטים.
בפרמיירה שנערכה בלוס אנג’לס עמדו מפגינים עם שלטים הקוראים לחרם על האולפן פרמאונט, על חברת ההפקה ספייגלאס מדיה ועל הסרט כולו. הסיבה: פיטוריה של שחקנית אחת, מליסה ברארה, בעקבות התבטאויות ברשת שנגעו למלחמה ולישראל. אך בשעה שהמחאה יצרה רעש, הקהל סימן כיוון אחר — בכרטיסים
כדי להבין את עומק הפיצוץ, צריך לחזור לאוקטובר 2023. שבועות לאחר מתקפת חמאס בשבעה באוקטובר, שבה נרצחו כ־1,200 בני אדם, פרסמה ברארה סדרת פוסטים שבהם האשימה את ישראל ב“רצח עם” וב“טיהור אתני”, ואף טענה שישראל עושה שימוש בשואה כדי “לתדלק את תעשיית הנשק”. ספייגלאס מדיה הגיבה במהירות: ברארה פוטרה, ובהודעה רשמית נאמר כי החברה נוקטת “אפס סובלנות לאנטישמיות או להסתה לשנאה”, לרבות ייחוסים שקריים של “רצח עם”, “טיהור אתני”, עיוות השואה וכל ביטוי החוצה את גבול דיבור השנאה.
הפיטורים הפכו מיד לשדה קרב תרבותי. פעילים פרו־פלסטינים הציגו אותם כהוכחה ל“רשימה שחורה” שמנהלת הוליווד נגד מי שמבקר את ישראל. באחת ההפגנות הופיע שלט שטען במפורש כי “לפרמאונט יש רשימה שחורה של שחקנים שמבקרים את ישראל”, תוך רמיזה לבעלות בחברה ולזהותם של בעלי השליטה. בתוך ימים ספורים, הסיפור כבר לא היה על סרט אימה — אלא על כוח, גבולות מותר ואסור בתעשייה, ועל השאלה מי משלם מחיר מקצועי על אמירה פוליטית.
אבל כאן נכנס האלמנט שהחרמות התרבותיים מתקשים לעיתים לקחת בחשבון: “צעקה” אינה רק עוד מותג — זו נוסטלגיה של דור שלם. החזרה של כוכבות וכוכבים מרכזיים, ובראשם ניב קמפבל, קורטני קוקס ודיוויד ארקט, סיפקה לסרט מנוע רגשי עוצמתי. קמפבל, שנעדרה מהפרקים הקודמים בעקבות סכסוך שכר, חוזרת לדמות של סידני פרסקוט — דמות שהפכה לסמל הישרדות קולנועי ולמוקד הזדהות של המעריצים. בעולם שבו תשומת הלב מתפזרת במהירות, חזרת “הפנים המקוריות” היא עוגן שיווקי שלא תלוי בפולמוס.
מעניין לא פחות היה המהלך של קווין ויליאמסון, הכותב המקורי של ארבעת הסרטים הראשונים, שלא ניסה לברוח מהסערה. להפך: הוא הדגיש בפומבי את זכות המחאה. האמירה הזו — עקרונית, ליברלית, כמעט אזרחית — מחדדת את פרדוקס הוליווד של השנים האחרונות: תעשייה שמבקשת להגן על ערכים של חופש ביטוי ופתיחות, אך במקביל נדרשת לקבוע גבולות ברורים מול הסתה ושנאה, ובעיקר מול ההשלכות העסקיות של כל משפט.
כאן גם יושב הסיפור הרחב יותר: “צעקה 7” אינו אירוע חד־פעמי אלא עוד פרק בדינמיקה שנעשית מוכרת. חרמות תרבותיים בעידן הרשתות החברתיות יודעים לייצר “רעש” — טרנדים, סרטונים, האשטגים, כותרות. הם מייצרים תחושת כוח ולחץ ציבורי. אבל לא פעם, כשהסיפור מגיע אל נקודת ההכרעה הפשוטה והקרה — האם אדם קונה כרטיס או לא — נכנסים לפעולה גורמים אחרים: געגוע, סקרנות, הרצון לברוח לשעתיים מהמציאות, ולעיתים גם תגובת־נגד אינסטינקטיבית ללחץ קבוצתי.
זה לא אומר שלחרמות אין משמעות. הם יכולים להשפיע על שיח, על תדמית, על יחסי ציבור, על בחירות עתידיות של אולפנים ואפילו על חוזים. אבל המקרה של “צעקה 7” מציב אמת לא נעימה בפני מי שמאמין שהרשת היא “כפתור הפעלה” לכלכלה: הציבור הרחב אינו תמיד אותו ציבור שמוביל קמפיינים, והקהל בקופות לא בהכרח מציית ללוח־המצוות של הרשת.
מתחת לכל זה מסתתרת השאלה הכבדה באמת — והיא לא קשורה רק לברארה. האם ראוי שחברות יפטרו שחקנים בשל התבטאויות פוליטיות? היכן עובר הגבול בין עמדה לבין הסתה? האם המדיניות הזו מופעלת באופן עקבי גם כשהעמדות הפוליטיות הן “מהצד השני”? ומה המשמעות של “אפס סובלנות” בתעשייה שבה כמעט כל כוכב הוא גם מותג, והמותג חי מהדהוד מתמיד של מסרים?
הוליווד של 2026 תצטרך לענות על השאלות האלה שוב ושוב, כי כל סרט גדול הפך למבחן ערכי. ובינתיים, “צעקה 7” מזכיר את מה שהאולפנים יודעים מזמן: אפשר להפסיד את הקרב בטוויטר ועדיין לנצח בקופות. הגוסטפייס חוזר — והאימה האמיתית, עבור חלק מהשחקנים והמנהלים, אינה על המסך אלא בעולם שבו כל אמירה הופכת לסיכון, וכל סערה מבקשת להפוך לחשבון כספי.
