בריאנט היא רק קצה הקרחון. ברחבי ארצות הברית, ובעיקר בקרב צעירים, מתפשטת תופעה תרבותית חדשה שנולדה בשפת הרשת וקיבלה שם קיצוני בכוונה: “צ׳יינה־מקסינג” — ניסיון להיות “כמה שיותר סיני”. לא מדובר בתחפושת או באסתטיקה של לבוש, אלא באימוץ של הרגלים יומיומיים: שתיית מים חמים במקום קרים, הימנעות מהליכה יחפה בבית, לבישת נעלי בית בתוך הבית, תרגילי גוף “לאריכות ימים”, ותפוחים מבושלים כתרופה. מה שבעיני ילדים של מהגרים סינים היה שנים “המוזרויות של הבית” — הרגלים שהם ניסו להסתיר בבית הספר כדי לא להיראות שונים — הופך עכשיו לתוכן ויראלי עם מוזיקת רקע, מדריכים קצרים ותגובות נלהבות.
התופעה לא נעלמה מעיני השלטון בבייג׳ין. כלי תקשורת ממלכתיים החלו להציג אותה כהוכחה ל“כוח הרך” של סין: לא רק מוצרים סיניים בעולם, אלא אורחות חיים סיניים שנראים לפתע נוצצים ומבוקשים.
את הדלק הגדול סיפקה הפוליטיקה האמריקנית, דווקא מהכיוון הלא צפוי. הגל הראשון של האיומים לחסום את טיקטוק דחף מיליוני משתמשים לאפליקציה הסינית “שיאו־חונג־שו”, המכונה במערב “רד־נוט”. פתאום נוצר מרחב שבו אמריקנים וסינים נחשפו זה לזה בצורה לא מתווכת: חילופי מילים באנגלית ובמנדרינית, שיתופי מתכונים, ותיעוד שגרת חיים בלי פילטרים של חדשות או של מדיניות חוץ. משם זה התגלגל לסטרימרים: דארן ווטקינס ג׳וניור, המוכר כ”איי־שואו־ספיד”, וחסן פיקר שידרו מסין בשידורים חיים, והציגו למיליוני צופים קווי רקיע עתידניים, תחבורה יעילה, אוכל רחוב ושגרה עירונית שמצטלמת “נקייה” ומסודרת יותר ממה שהקהל האמריקני רגיל לראות בבית.
ואז הגיע גם הטריגר הוויזואלי: בובות “לאבובו” של חברת “פופ מארט” הפכו לאובססיה גלובלית, ויחד עם הגל של “החיים הסיניים” הן הפכו את הטרנד למשהו שאפשר גם להחזיק ביד, לא רק לצפות בו במסך. “צ׳יינה־מקסינג” כבר לא היה רק רעיון — הוא נהיה זהות־רשת: ממים, סרטוני “לפני־אחרי”, רשימות קניות, ושיח שמערבב בריאות, אסתטיקה ופנטזיה על חיים מסודרים יותר.
החלק המפתיע הוא שהטרנד, לפחות בתחילתו, לא צמח מתוך אהדה פוליטית לסין — אלא מתוך חרדה בריאותית אמריקנית. שרי ז׳ו, אמריקנית־סינית בת 23 שמזוהה כאחת ממפיצות התופעה, העלתה סרטונים על הרגלים שגדלה איתם בניו ג׳רזי: מים חמים, תפוח מבושל, נעלי בית. “חשבתי שזה יהיה מצחיק”, סיפרה, “לא תיארתי לעצמי שאנשים יאמצו את זה ברצינות.” אבל זה בדיוק מה שקרה. קריסה ג׳וול, מטפלת בת 31 מצפון קרוליינה, מספרת שתה עם גוג׳י ברי ותמרים אדומים הקל על כאבי המחזור שלה. היא אפילו מרתיחה מים חמים לכלבתה, בטענה שזה שיפר לה את העיכול. אלכסיה טורס מלוס אנג׳לס אימצה צ׳יגונג בבוקר, ושוקלת לעבור גם לטאי־צ׳י אחרי שראתה קשישים בפארק שנראים “קלילים מדי לגיל שלהם”.
התופעה לא נעלמה מעיני השלטון בבייג׳ין. כלי תקשורת ממלכתיים החלו להציג אותה כהוכחה ל“כוח הרך” של סין: לא רק מוצרים סיניים בעולם, אלא אורחות חיים סיניים שנראים לפתע נוצצים ומבוקשים. אבל עבור סינים־אמריקנים רבים, התמונה מורכבת בהרבה — ולעיתים אפילו צורבת. קארן לין, שגדלה בצ׳יינה־טאון של ניו יורק, הודתה שבהתחלה זה הרגיש כמו ניצחון קטן: “פתאום להיות סינית זה ‘קול’”. ואז באה אי־הנוחות: “אם אני אוכלת אוכל מקסיקני, אני לא אומרת שהפכתי למקסיקנית.” ארמונד דאי, בן 28 מקליפורניה, אומר שהתחושה סוריאליסטית: “הרגלים שגדלתי איתם הפכו לטרנד ויראלי. זה משונה.” ובכל זאת הוא מציב תנאי אחד: שמי שמאמץ “סין” כסטייל, יכבד גם את הסינים כאנשים — לא רק כארון תרופות אקזוטי או כדימוי אופנתי.
בסופו של דבר, “צ׳יינה־מקסינג” הוא יותר מטרנד — הוא סימפטום. הוא מספר על דור אמריקני שמחפש שליטה, שגרה ובריאות בעולם של לחץ תמידי: תוחלת חיים שמדשדשת, בריאות נפש במשבר, יוקר מחיה שמוציא את האוויר, ותחושה שהמערכת לא נותנת תשובות. בתוך הבלגן הזה, כוס מים חמים ותפוח מבושל הופכים כמעט לסמל: פתרון קטן, מוחשי, שמרגיש כמו התחלה של סדר.
השאלה הגדולה היא לא אם אמריקנים ישתו יותר תה חם. השאלה היא אם הטרנד יישאר מחווה של סקרנות וכבוד — או יגלוש לעוד סיבוב של אקזוטיזציה, שבו תרבות שלמה מצטמצמת לרשימת טיפים, קניות וסרטונים של 20 שניות.
