הכנסות המס העירוניות אכן גדלו בשנים האחרונות, אך קצב העלייה בהוצאות גבוה בהרבה. ניו יורק הוציאה כ־119 מיליארד דולר בשנת הכספים שהסתיימה ביוני האחרון, והתחזיות מצביעות על עלייה לכ־124 מיליארד דולר השנה ועל אפשרות לחציית רף ה־134 מיליארד דולר עד שנת הכספים 2029. חלק הארי של התקציב ממומן מהכנסות מס עירוניות, בעוד היתרה נשענת על העברות ממדינת ניו יורק ומהממשל הפדרלי – מקורות שאינם יציבים בהכרח.
העיר צפויה לסיים את שנת הכספים הנוכחית בגירעון של כ־2 מיליארד דולר, ולפי תחזיות משרד מבקר מדינת ניו יורק, הגירעון עלול להתרחב לכ־10 מיליארד דולר נוספים בשנה הבאה. יחד מדובר בחור תקציבי של כ־12 מיליארד דולר בתוך שנתיים – אתגר חסר תקדים לראש עיר שהתחייב לא לפגוע בתוכניות חברתיות ואף להרחיבן.
אנליסטים תקציביים מצביעים על כמה מנועי הוצאה מרכזיים הדוחפים את התקציב כלפי מעלה: סיוע בשכר דירה למשקי בית בסיכון לפינוי, הוצאות רווחה וסיוע ציבורי, תקציבי מערכת החינוך העירונית, שעות נוספות לעובדי העירייה ותשלומים שוטפים למערכת התחבורה הציבורית המופעלת על ידי המדינה. מבין כל אלה, הוצאות הסיוע בשכר דירה בולטות במיוחד. לפי נתוני מבקר המדינה, ההוצאה השנתית בתחום זה זינקה מכ־263 מיליון דולר בשנת הכספים 2020 לכ־1.34 מיליארד דולר בשנה האחרונה – עלייה של יותר מ־400%. התחזיות מצביעות על המשך עלייה, עד לכ־2.7 מיליארד דולר בשנה עד סוף העשור.
לצד הלחצים הכלכליים המבניים, ממדני ירש מערכת תקציבית שנוהלה, לטענת מבקרים, באופטימיות יתרה. ממשל ראש העיר הקודם, אריק אדמס, הואשם בכך שהמעיט בהערכת היקף ההוצאות הצפויות, מה שאילץ את העיר “לשאול” משאבים מתקציבים עתידיים כדי לכסות פערים מיידיים. תומכיו של אדמס דוחים את הביקורת וטוענים כי הלחצים הפיסקליים הם תוצאה של מגמות ארוכות טווח, בהן יוקר המחיה החריג בעיר והשלכות משבר הקורונה.
האתגר של ממדני מורכב במיוחד נוכח ההתחייבויות הציבוריות שהציג במהלך הקמפיין: תחבורה ציבורית חינמית בקווי אוטובוס עירוניים, הרחבת היצע הדיור בפיקוח שכר דירה והנגשת מסגרות חינוך לגיל הרך ללא עלות. צעדים אלה, גם אם נתפסים בעיני תומכיו כהכרחיים להקלת יוקר המחיה, דורשים מקורות מימון משמעותיים שאינם בנמצא בעת הזו. לאחרונה אף נאלץ ראש העיר לסגת מהבטחה להרחיב את תוכנית השוברים לשכר דירה, צעד שנתפס כהודאה ראשונה בגבולות המציאות התקציבית.
ממדני מבקש להגדיל את צד ההכנסות באמצעות חקיקה מדינתית: הטלת מס ייעודי על בעלי הכנסות גבוהות במיוחד והעלאת מס החברות במדינת ניו יורק. אולם המושלת קתי הוקול הביעה הסתייגות מהעלאות מס נוספות, וחברי אספה מדינתיים מזהירים מפני פגיעה בכושר התחרות של העיר והמדינה מול מרכזים כלכליים אחרים בארצות הברית. לנוכח שיעורי המס הגבוהים שכבר מוטלים על תושבי ניו יורק, מרחב התמרון הפוליטי להגדלת ההכנסות מוגבל.
חלק מההוצאות הכבדות נכפו על העיר בהחלטות מדינתיות שאינן מלוות במימון מלא. כך, למשל, חובת הקטנת מספר התלמידים בכיתות במערכת החינוך הציבורית מחייבת גיוס מורים נוספים והרחבת תשתיות, אך לא לוותה בהזרמת משאבים ייעודיים מהמדינה. מציאות זו מחדדת את הפער בין מדיניות חברתית שאפתנית לבין היכולת התקציבית ליישמה בפועל.
המקרה של ניו יורק משקף דילמה רחבה יותר בזירה האמריקאית: כיצד לממן סדר יום פרוגרסיבי מרחיב בתקופה של האטה כלכלית יחסית ועלויות תפעוליות עולות. עבור ממדני, השאלה אינה רק טכנית אלא פוליטית: כל החלטה על העלאת מסים או דחיית יוזמות חברתיות עלולה לערער את בסיס התמיכה שלו. במקביל, הימנעות מצעדים כואבים עלולה להעמיק את הגירעון ולהעביר את הנטל לדורות הבאים. כך הופך תקציב העיר ניו יורק למבחן המציאות הראשון של הנהגה שביקשה להגדיר מחדש את גבולות המדיניות החברתית – ונאלצת כעת להתמודד עם מגבלות הקופה הציבורית.
