קתרין או׳הרה איננה: האישה שהפכה קומדיה לאמנות של רוך, כאב וחסד – והשאירה אחריה דור שלם של צחוק

קתרין או׳הרה, אחת הדמויות המזוהות ביותר עם קומדיה מודרנית, הלכה לעולמה בגיל 71. במשך חמישה עשורים היא הייתה נוכחות יוצאת דופן על המסך: שחקנית בעלת דיוק צורני של מוזיקאית, אינטואיציה דרמטית של שחקנית תיאטרון, ואומץ נדיר להיות “גדולה מהחיים” – בלי לאבד לרגע את האנושי. או׳הרה לא הייתה רק קומיקאית שמספקת בדיחות. היא הייתה מי שידעה להפוך גיחוך לעצב דק, להלביש דמות צבעונית בהיסטוריה בלתי כתובה, ולתת לקהל תחושה שהוא צוחק — אבל גם מבין משהו על עצמו.

המסלול שלה החל בטורונטו, אל תוך עולם הסאטירה והאימפרוביזציה של “תיאטרון העיר השנייה” — חממה שבנתה במשך שנים את האלף־בית של הקומדיה הקנדית־אמריקאית. שם, בתוך סצנות קצרות ואילתורים מול קהל חי, נולדה התכונה המרכזית שהגדירה את עבודתה: חופש. לא חופש במובן של פרוע או חסר גבולות, אלא חופש להיות בלתי צפויה, לשבור ציפיות ולבנות דמות תוך שניות, כאילו הייתה קיימת שנים. מי שעבדו לצידה באותה תקופה הפכו לחבריה ולשותפיה לדרך, ובראשם יוג׳ין לוי — שיתוף פעולה שילווה אותה לכל אורך הקריירה ויצמיח רגעים מכוננים בטלוויזיה ובקולנוע.

 

עבור קהל רחב אף יותר, היא הייתה האמא הבלתי נשכחת מ״שכחו אותי בבית״ — אם הנאבקת בזמן, בלחץ, בפחד ובאשמה, כשהקומדיה נוצרת מתוך היסטריה אנושית אמיתית ולא מתוך קריקטורה.

 

הפריצה הרחבה הגיעה עם “טלויזיית העיר השנייה” — תוכנית מערכונים שהפכה לתופעה ומיצבה את או׳הרה כאחת מהמבצעות החדות של דורן. היא הצטיינה בחיקויים, אבל לא פחות מכך בדמויות מקוריות: נשים מלאות חשיבות עצמית, טיפוסים מוזרים לכאורה, אנשים שמדברים קצת “לא נכון” — ובכל זאת נוגעים אמת. היא הבינה מוקדם שקומדיה אינה רק קצב ועוצמה; היא שפה. והדגש שלה תמיד היה על המנגינה: איך דמות נושמת, איך היא מרכיבה משפט, איך היא מזייפת ביטחון כדי להסתיר פחד.

משם הקולנוע הגיע כמעט באופן טבעי. היא הופיעה בשורה של סרטים והייתה חלק מגל יצירתי שבו קומדיה אמריקאית ניסתה למצוא מחדש את הגבולות בין פרודיה, סאטירה ודרמה. עבור רבים, או׳הרה תיזכר לנצח כדליה דיץ ב״ביטלג׳וס״ — דמות שיכולה להיות גרוטסקית ומסוגננת בו־זמנית, מצחיקה ומאיימת, כמו ציור שמביט חזרה אל הצופה. עבור קהל רחב אף יותר, היא הייתה האמא הבלתי נשכחת מ״בבית לבד״ — אם הנאבקת בזמן, בלחץ, בפחד ובאשמה, כשהקומדיה נוצרת מתוך היסטריה אנושית אמיתית ולא מתוך קריקטורה.

אלא שהחתימה האמנותית העמוקה ביותר של או׳הרה נוצרה דווקא בשיתוף הפעולה עם הבמאי כריסטופר גסט, בסרטי “מוקומנטרי” (דוקו־פייק) כמו ״מחכים לגאףמן״, ״המופע הטוב ביותר״, ״רוח אדירה״ ו״לשם שיקולך״. אלה היו סרטים שנולדו מתוך אילתור, הקשבה ועבודת צוות — מרחב שבו שחקן לא מקבל רק תסריט, אלא נדרש לברוא חיים. או׳הרה פרחה שם: היא הצליחה לבנות דמויות שמצחיקות מאוד, אבל גם שבריריות, מלאות כמיהה לאישור, ולפעמים — פשוט בודדות. היא הייתה “מלכת המתיקות המרירה”: מסוגלת להוציא צחוק גדול מרגע זעיר, ואז להשאיר אחריו צל.

ההפתעה הגדולה של הקריירה שלה הגיעה בעשור האחרון, כשכיכבה ב״שיט׳ס קריק״ בתפקיד מוירה רוז — דמות שהפכה לאייקון תרבותי. מוירה, אשה עשירה־לשעבר שנזרקת לעיירה קטנה, הייתה יצירה קומית טוטאלית: לבוש, שיער, היגוי, מחוות ידיים, ותיאטרליות כמעט אופראית. אבל מתחת לכל הפאר, או׳הרה שרטטה לב פועם: פחד מאובדן, געגוע למעמד, צורך שיראו אותה — ובעיקר רצון להיאחז בכבוד עצמי כשהכול מתפרק. זה היה תפקיד שהביא לה פרסים יוקרתיים והציב אותה מחדש במרכז הבמה, לא כמישהי שחזרה לעוד “קאמבק”, אלא כאמנית שהבשילה לשיא חדש בגיל שבו הוליווד לא תמיד יודעת להציע תפקידים ראויים.

מעבר למסך, או׳הרה נודעה כאדם פרטי יחסית, שאינו רודף תשומת לב. היא הייתה נשואה למעצב ההפקה בו וולש, ולשניים שני בנים. גם כאן בלט אותו דפוס: פחות רעש, יותר עומק; פחות הצגה, יותר עבודה. היא לא הייתה כוכבת של כותרות, אלא כוכבת של מקצוענות.

מותה של או׳הרה אינו רק חדשות תרבות. הוא נקודת סיום לעידן שבו קומדיה יכלה להיות בו־זמנית חדה ומנחמת, צינית וחומלת. היא הראתה שצחוק אינו בריחה מהמציאות, אלא דרך להתמודד איתה — לפעמים אפילו דרך עדינה להתאבל. הדמויות שלה ימשיכו לחיות, כמובן, בסצנות שכולנו זוכרים, בשורות שמצטטות בלי סוף, וביכולת שלה להפוך רגעים קטנים למשהו גדול. אבל אולי המורשת האמיתית שלה היא אחרת: ההוכחה שאפשר להצחיק בלי לזלזל, להגזים בלי לרמוס, ולהיות מבריקה — ועדיין אנושית